שניים קוטג'

"ארנון, אני בלי אוטו, תהייה חמוד ותקפיץ אותי היום הביתה" אמרה ברכות מפתיעה.
הבטתי בה מבעד לדלת חדרי, מבטה כלל לא תאם את האינטונציה המעודנת שבקולה.
עיניה החודרות גם לא הותירו מקום לספק באשר לתשובתי.
"אין שום בעיה, מתי?" עניתי.
"רבע לחמש"
"אבל בדיוק!" הוסיפה בהטעמה.
"כן גבירתי" הסבתי את המבט כדי לא לפגוש בעיניה.

בדרך למעלית נראינו זוג עובדים לכל דבר.
חולפים בדרכנו על פני עובדים נוספים, מהנהנים לשלום.
אף אחד לא יודע. אף אחד לא משער מה טיב יחסנו.
טוב שכך כמובן.

נכנסנו למעלית עם אנשים נוספים. קצת בדוחק.
מבטה ננעץ בעיניי ואני בתגובה משפיל את מבטי.
רובנו נוהגים כך במעלית, חשבתי. אין בזה משום דבר חריג כלפי חוץ.

בדרך, באוטו, מבטה מופנה אליי. אני מרוכז בדרך.
היא נשענת על הצד, לא מסירה את מבטה מצדודיתי.
"אז מה?" היא שואלת לבסוף.
"אתה חי?"
"כן גבירתי" אני עונה אוטומטית.
"טוב לך?" שאלה וקולה הפך מעודן ורך יותר, מתחשב משהו.
"טוב לך המצב ההזוי הזה בו אתה בעצם עושה דברי?".
"כן" אני עונה.
"אתה לא פוחד שהדבר ייוודע?"
"אני סומך עלייך" עניתי בבטחה.
"הטירוף שלך מהול בשפיות רבה" הוספתי. "אני בוטח בך".
"אין לי מושג על בסיס מה, אבל יפה שכך" הפטירה.

"אני מסתכלת לך על הזין. אתה מרגיש בזה?" שאלה לפתע.
"לא" עניתי. מופתע מהמעבר. משתדל להתרכז בדרך הפקוקה.
"ועכשיו?" שאלה והחדירה את ידה למבושיי.
"כן גבירתי" עניתי.
"ועכשיו?" חפנה והחלה למעוך לי את הביצים.
"כן, גבירתי, מרגיש מאוד"
"אתה יודע שאני אוהבת את הזין שלך?"
"לא, אבל תודה. זה מחמיא" השבתי.

.....
שוב שירותי הנכים.
שוב אני עירום וממתין לבלתי נודע.
יש בה טירוף מסוים, אבל היא יודעת למתן אותו. ליצוק שפיות למשחק המטורף הזה.
נקישות עקבי מגף, מגף שמציץ ואני, מיומן כבר, מסיט את מנעול הדלת.
שוב היא מולי, מביטה בי כששמץ של גיחוך בעיניה.
מסמנת לי בידה להיצמד לקיר ומרימה את ידיי לצידי הגוף.
הזין שלי עומד.
"לא טוב" היא מסמנת לי בראשה ומצביעה על הזין.
"ככה" היא לוחשת ומכופפת את אצבעה.
היא רוצה כנראה שלא יעמוד לי, אבל אני מגורה מכדי לשלוט בו.
היא מאבדת את הסבלנות וסוטרת לזין העומד.
סטירה ועוד סטירה ועל אף הכאב נראה שהוא מוסיף ומזדקף.
לבסוף היא הופכת אותי כשפניי אל הקיר וידיי נשענות עליו.
היא מזיזה אותי כך שהזין שלי נמצא מעל האסלה וגופי כפוף קדימה.
בעיטות מגפה מסיטות את רגליי לפיסוק רחב.
ידה אוחזת בחוזקה שלא תיאמן בזין שלי ומכופפות אותו כלפי מטה.
אני נרכן קדימה יותר להקל במעט את הלחץ שיוצר הכיפוף.
ידה מתהדקת סביב הזין שלי ובתנועות מהירות וחזקות עולה ויורדת לאורכו.
השפשוף כואב והופך לחד יותר.
ידה השניה לופתת את ביצי ומושכת אותן לעברה, גורמת לזין להיות מופנה כלפי האסלה.
הכאב בביצים הוא בלתי נסבל אבל הסיטואציה ההזויה הזו בה
המזכירה שלי "חולבת" אותי בפראות
בשירותי הנכים בחברה מגרה בטירוף.
עוד כמה חליבות ואני משפריץ זרם חם של זרע שמכוון על ידה לתוך האסלה.
סטירה נוספת על הביצים מעוררת אותי מהחצי עילפון שאני שרוי בו.
היא מחכה מעט שיתרכך הזין ומסובבת אותי כשפני אליה,
דוחפת אותי אל הקיר ומסמנת לי להימצא בתנוחת הצלוב.
מהיכן שהוא היא שולפת גומייה רחבה וחומה רוכנת לעבר הזין שלי ובברוטאליות
כורכת אותה מספר כריכות סביב הזין והביצים.
הביצים כואבות לי, הלחץ, המעיכה – איני יכול לפלוט ולו הגה.
היא מוציאה מכיסה צלוטייפ, מגלה את קצהו וכורכת גם אותו בתנועות מהירות, ללא רחם,
סביב כל החבילה המהודקת הזו של זין מדולדל וביצים לחוצות.
היא צועדת צעד אחורה וסוקרת את מעשי ידיה להתפאר.
פותחת את מנעול הדלת ונעלמת.
אני ממהר להתלבש, לא חושב בכלל על להסיר את הכריכות הללו.
דרך התחתונים זה בכלל נראה מוזר. כאילו כדור טניס קטן נשכח שם.
גם המכנסיים לא ממש מצליחים להסתיר זאת.
אני ניגש במהירות לחדרי, מכופף מעט, מסתיר את הבליטה המביכה.
הטלפון כבר מצלצל. היא על הקו.
"קח את חבילת הדפים, טמבל, וגש לשכפלם"
"איך הזין?" שאלה.
"כואב, לא נעים, משפיל" עניתי.
"גש" פלטה וניתקה.
הדרך למכונת הצילום נראתה לי ארוכה מתמיד. מתפלל שאף אחד או אחת לא תבחין בבליטה המוזרה שבמכנסיי.
אני עומד מול המכונה ומשכפל דף דף.
בזוית עיני אני מבחין בדמות שניצבת מאחורי.
אני מסובב בזהירות את ראשי והיא ניצבת שם, כוס נס קפה בידה ופניה מחייכות.
"למדת משהו היום?" שאלה בעוקצנות.
"כן" הנהנתי בראשי.
"אתה לא מסיר את זה עד לכתך הביתה היום. ברור?"
"כן גבירתי" עניתי בלחש.

"ליאורה, תוכלי בבקשה לשכפל את אלה?" פניתי אליה עם חבילה גדולה של דפים בידי.
היא הרימה אליי מבט משתאה.
מבטינו הצטלבו לכמה שניות של שתיקה.
"בטח. אין שום בעיה" אמרה וחיוך בלתי ברור הופיע בזוית פיה.
"תודה" אמרתי ונבלעתי בחדרי, נושם לרווחה שעברתי את זה בשלום.
כמה דקות אחר כך היא הופיעה בפתח חדרי.
"אפשר?" שאלה בקול רם ומוזר.
"כן, בטח" החוויתי בידי.
היא סגרה את הדלת מאחוריה ופסעה במהירות פנימה. בידה חבילת הדפים.
מבטה נעוץ בי ופניה מתכרכמות עם כל צעד שהיא צועדת לעברי.
חבילת הדפים הושלכה על השולחן.
היא רכנה מעבר לשולחן והחטיפה לי סטירה כואבת ומפתיעה.
"היית אמור לקום, אדיוט!"
קמתי. מלטף בידי את הלחי המאדימה.
"שכחת לומר לי בכמה העתקים" אמרה בציניות.
"מה זה היה צריך להיות?" סיננה.
"כנראה שלא ממש הפנמת את סוג הכפיפות בינינו" הוסיפה.
"אתה הולך להיענש על כך ואני מקווה שתלמד לקח להבא"
"כעת גש לשירותי הנכים וכרגיל חכה לי שם ערום לגמרי"
"אתה כבר יודע מתי לפתוח" סיימה ויצאה את החדר.

המצב הגיע לכדי כך שבעצם איני מבקש ממנה דבר.
שום מטלה.
זה נראה קצת מוזר.
אף פעם לא ממנה רק מהמזכירה השניה.
הרגשתי שאיני נוהג נכון.
נראה היה לי שסוג השליטה שלה בי יכול להתקיים במקביל ליחסי עבודה בינינו.
שאין שום מניעה שאבקש ממנה למלא משימה זו או אחרת.
מסתבר שטעיתי.

מאוחר יותר לפנות ערב, התרוקן המשרד מאנשים.
נכנסה לחדרי וסגרה את הדלת מאחוריה.
נעמדתי, כמצופה ממני.
באה והתיישבה מולי.
"שב" הורתה לי.
"אהבתי" אמרה, "אהבתי להכאיב לך"
"אתה יפה לי כשאתה מתעוות מכאב"
הזין שלי החל לעמוד למשמע הדברים הללו מפיה.
"אני שמח שאהבת" מלמלתי.
"עומד לך עכשיו?" שאלה.
"כן, גבירתי"
"קום!" ציוותה.
היא גחנה מעל השולחן וידה קרבה לבליטה שבמכנסיי.
במהירות פתחה את הרוכסן, הנמיכה את התחתון והוציאה את הזין שלי לאויר,
ידה שוב תפסה את ביצי ומעכה אותן במהירות ובחוזקה רבה.
צרחתי מכאב. זה היה מהיר ומפתיע.
"שב ככה" הורתה.
התיישבתי לאחור בכסאי וקרבתי כך שהזין שלי הגלוי מוחבא מתחת לפלטת השולחן.
"אף פעם לא חשבתי שאיהנה כך להכאיב לגבר...." אמרה ספק לעצמה ספק לי.
"אולי כי אתה הבוס כאן, זה מה שהופך את זה למיוחד כל כך"
"אתה שם לב שאתה בידיי, כן?" הוסיפה ברטוריקה.
"כן, גבירתי"
"הספקתי גם ללמוד קצת על פשר הכינוי שלך" הפתיעה אותי.
"כנס לכלוב!"
"מכיר את המפקדת?" שאלה.
"ראיתי את הניק הזה פעם" עניתי.
"יש לה תמונות מדהימות שם, אני אהבתי אותן מאוד. כנס עכשיו לאלבום שלה!".
היא סובבה את המסך כך ששנינו נוכל לצפות בתמונות.
"תגדיל את זו" הצביעה על תמונה בה הביצים החלקות של העבד
מופרדות קשורות בחוזקה וכף ידה חובקת את הזין.
"מה זו עושה לך?" שאלה והצביעה על תמונה בה הזין מקופל וקשור בחוט לבן בוהק.
"מגרה, נורא" השבתי.
"לא חשבתי אחרת" ענתה בלגלוג.
היא קמה ונעמדה מאחורי. חשתי את גופה גוחן על כתפי.
"פתח עכשיו את זו" הצביעה על תמונה בה העבד לבוש ביריות וירכונים.
ידה ירדה לכיוון הזין שלי, מסיטה את הזין העומד ושוב, כצפוי, חופנת את ביצי.
ידה מתהדקת ושוב אני חש בכאב שמתגבר.
"מה זה עושה לך" היא שואלת ואיני יודע אם מתכוונת לתמונה או למעיכה או לשתיהן גם יחד.
"מחרמן בטירוף גבירתי"
"אני יודעת. מכירה אותך כבר. מצויין. תשיג ביריות כאלה!" אמרה ומעכה בחוזקה את הביצים.
"אתה תהייה הזונה הסמויה שלי" גיחכה.
"יודע שמתחיל להיות לי כיף להגיע לעבודה כל יום?"

כל אותו יום לא הרפו ממני כאבי הביצים.
היא סאדיסטית לא קטנה, מסתבר.
לדעתי היינו שם כרבע שעה לערך.
כל אותה העת הייתה עסוקה בלהכאיב לי, ורק בביצים.
יד שמתהדקת סביב הביצים הדואבות, כאב שהולך וגובר, בחינת גבול הכאב וחצייתו במעט.
אחר כך שוב ליטוף, העמדה של הזין ושוב מחיצה כואבת של הביצים, כך חוזר חלילה במשך רבע שעה.

10:55 אני בשירותי הנכים. מרווח כאן תודה לאל.
שאר התאים ריקים. גם תודה לאל.
מקפיד לנעול את הדלת בידיעה ששוב תיפתח עם הופעת המגף.
מסיר את בגדיי. מניח על גבי מכסה האסלה.
תחושה מוזרה ביותר להיות עירום לגמרי בתא השירותים.
האדרנלין רץ בקצב מואץ.
פחד מתערבב בהתרגשות.... בריגוש מיני.
הדלת הראשית נפתחת ונקישות מגף קרבות.
מגף מציץ מתחת לדלת.
אני פותח את המנעול, מסתתר מאחורי הדלת הנפתחת ועומד למות.
היא נכנסת פנימה ומבטי לשניה פוגש בשלה. מיד אחר כך ננעץ במבוכה ברצפה.
כשאצבעה על פיה היא מסמנת לי לשתוק. אני מהנהן בהסכמה.
היא הודפת אותי קלות לאחור מסמנת לי לנוע לכיוון הקיר האחורי.
ידי איכשהו מסתירה את הזין שלי שהזדקף לו.
מסיטה את שתי ידיי, מרימה אותן ומצמידה אותן לקיר בתנוחת ישו הצלוב.
"אל תזוז" היא לוחשת לי.
היא מתרחקת לאחור, נשענת על דלת התא משלבת ידיה ומתבוננת בי ארוכות.
מבטה סוקר את כל גופי.
מחוייכת. מרוצה מהסצינה אותה ביימה.
מביטה בזין העומד שלי ובי חליפות.
שותקת. אף מילה. רק מבט חודר ומביך.
עומדת ומביטה. חולפות כך דקות ארוכות.
הידיים כואבות, אך איני מעיז לזוז.
הזין מידלדל לו והיא מבחינה בכך.
הסצינה הופכת מוזרה יותר ויותר, מה שקצת מקשה על הזין לעמוד.
היא קרבה וסוטרת בהפתעה על הזין המדולדל שלי.
כואב לי. איני יכול להוציא הגה. אנחנו נמצאים בשירותי החברה אחרי הכל....
היא משועשעת למראה הכאב החנוק שלי.
שוב מביטה בעיניי שנפקחות מעט עם שוך הכאב.
אני חש את ידה מלטפת את הזין שלי, מבטה הפעם מרוכז בו.
הוא שוב נעמד. היא מחייכת בסיפוק.
האם זה השיעור אני תוהה? זין תמיד עומד? זה מבוקשה?
ידה לופתת את הביצים שלי ואני חש באחיזה שהולכת ומתהדקת.
היא מביטה בי כל העת. הכאב הולך ומתחזק. היא ממשיכה ומועכת.
בוחנת כיצד פני מתעוותות, כיצד אני נושך את שפתיי כדי לא לפלוט אנקת כאב.
הכאב כבר בלתי נסבל ואני מתפתל שומט את ידיי, מקרבן לגופי.
סטירה חזקה מבהירה לי שהייתה זו טעות.
אני מחזיר את ידי לאט לאט לצדדים, נעמד שוב כישו ביום צליבתו, ביציי בידיה המתהדקות, המכאיבות.
מול עיניה הנהנות.

כבר מהבלוג יכולתם להבין שדבר לא קרה בימים האחרונים.
פתאום נעלם החיוך הזדוני שלה.
גם מעט השיח בנושאי העבודה בינינו חזר להיות קורקטי כבעבר.
ניחשתי שמה שקרה היה דבר חולף, הבלחה, אולי פנטזיה שמומשה ודי.
היום בבוקר נכנסה לחדרי.
משום שחשבתי שהעניין גווע לא קמתי. היא גם לא העירה לי על כך.
ניגשה והתיישבה מולי.
"מה נשמע?" שאלה ובקולה ניגון מוכר.
"הכל טוב, תודה". "ואצלך?" שאלתי.
"היה חסר לך?" שאלה בהתעלמות משאלתי.
הרהרתי שניה אם לזה התכוונה.
"האמת שכן" הודיתי.
"למדתי הרבה בשבוע שחלף" אמרה ולא פירשה.
השתררה שתיקה. חיכיתי להמשך דבריה.
מבטה מורם ונועל את שתי עיניי. אני לא עומד בכך ומשפיל מבט לכיוון השולחן.
בכל פעם שהרמתי את עיניי אליה, מצאתי את מבטה חודר לתוכי.
נעתי בחוסר נוחות. חוכך מה לומר אם בכלל. לבסוף שותק.
זו לא הייתה ישיבה טיפוסית של בוס מול מזכירה.
אם היה עומד מישהו לצידנו הוא לבטח היה מבחין בכך.
"קום" ציוותה ושברה את השתיקה.
קמתי.
מבטה הוסב לעבר הזין שלי. היא לא התאמצה להסתיר זאת.
שניות ארוכות, מבלי להעתיק מבט, התבוננה בבליטה שגדלה במכנסיי.
"אני רוצה לראות את הזין שלך" אמרה פתאום בנינוחות.
נותרתי קפוא. לא מגיב.
"ארנון! אני רוצה לראות את הזין שלך. תראה לי אותו!"
האינטונציה בה דיברה גרמה לי לחוש כפציינט מול רופאה.
לא היה חום בדבריה. גם לא רכות. היא הייתה עניינית.
"איך אפשר? כאן במשרד?? אני לא יכול" מחיתי.
"אני צריכה לראות את הזין שלך" התעקשה. "מה אתה מציע?"
"אני לא יודע. אבל לא כאן. בבקשה.." התחננתי.
"טוב. יש את השירותי נכים. ב- 11:00 בדיוק אתה שם עירום לגמרי" ירתה.
"כשתבחין במגף שלי מציץ מתחת לדלת תפתח את הסוגר".
"וכדי שלא תתבלבל חלילה, פחדן" הוסיפה
"רד עכשיו על ארבע וזהה היטב ומקרוב את מגפיי".
הצצתי במהירות לכיוון הטרקלין לוודא שאין אף אחד בקרבה
ורכנתי על ארבע מתחת לשולחן מביט במגפיה השחורים.
"זוכר?" שאלה.
"כן גבירתי" עניתי.
"יופי. 11:00 בשירותי נכים" אמרה ועזבה את החדר

היום כלום.
יודעת בטח כמה אני מצפה לזה.
אולי דווקא משום כך....

תתחבר. הודיעה לי ביובש וניתקה את השיחה.
התכוונה למסנג'ר.
איך שכחתי לעזאזל.
במסנג'ר היא כבר כעסה: "אני לא אמורה להזכיר לך!!!"
צודקת. שכחתי. מצטער. עניתי.
"פסק רגליים!" ציוותה.
לקח לי כמה שניות לצאת מההלם.
אני יושב כשפני לדלת ומכתבה גדולה מכסה את חלק גופי התחתון. אולי רק נעליי נראות מלמטה.
פיסקתי בזהירות את רגליי.
"תמתין כך עד שאשחרר אותך"
המשכתי לעבוד ורגליי מפוסקות.
מקץ כמה דקות שוב שורה במסנג'ר: "איך אתה מרגיש?"
"מוזר קצת האמת" עניתי.
"סגור רגליים, אפס!" הורתה לי.
היא נשמעה לי עצבנית הפעם.
"פתח את החגורה!" כתבה.
השתהיתי. רציתי להיות בטוח שאכן זו ההוראה.
אצבעותיי התירו לבסוף את האבזם.
"פתוחה, גבירתי" כתבתי לה, וריגוש עולה בי יחד עם דופק הלב.
"עכשיו גם את כפתור המכנסיים והרוכסן!" בישרה השורה.
הבטתי בה דרך הדלת. איש לא היה מאמין שזו שיושבת שם בלובי,
זו שנראית שקועה בעבודתה, עסוקה בלחלק לי הוראות, להפעיל אותי, לשלוט בי.
פתחתי את כפתור המכנסים ובמהירות גם את הרוכסן.
קרבתי עם הכסא ונצמדתי לשולחן למקרה שמישהו יכנס לחדר.
"פתוחים, גבירתי" כתבתי לה.
ראשה נד מעט הצידה ומבט מהיר נשלח אליי.
"תפשיל מכנסיים ותחתונים. עד הברכיים!" המשיכה.
היא לא רצינית, חשבתי בליבי. קפאתי, קורא שוב ושוב את השורה שלא תיאמן.
מנסה לחשוב מהר איך להגיב.
מבטי נישא לכיוונה. כאילו מצפה לישועה מכיוונה.
ראשה לא סב. נותרה שקועה ב'עבודתה'.
"ליאורה, מישהו יכול להיכנס" כתבתי לה בחשש גלוי.
"זה רעיון! מעולה! איך לא חשבתי על זה בעצמי?" ענתה לי.
"פשוט את המכנסים. גם את התחתונים. עד הברכיים. כשתסיים קרא לי ולדפנה אליך לחדר.
כמו שאתה עושה תמיד. דאג שהחומר לשכפול יימצא על שולחנך"
ממקום מושבי יכולתי לראות חיוך שפוך על פרופיל פניה.
אין ספק שהרעיון האפל הזה עושה לה טוב.
האדרנלין רץ בעורקיי. אני מרוגש רצח.
מת מפחד אבל נושם נשימה ארוכה וקופץ למים.
יורד מהכסא לרצפה, מסיר במהירות את מכנסיי, ביחד עם התחתון, עד לברכיים ושם עוצר.
מתיישב בחזרה, נצמד לשולחן פנימה מוודא שהחולצה מכסה את מערומיי.
מבט חטוף אליה מגלה שהביטה בי כל העת.
"יפה, אני גאה בך" כתבה לי. "כעת המשך במשימה. אני מתנתקת".
הייתי חייב להסדיר את הדופק. לבחון איך קולי נשמע כעת, רגע לפני שאני קורא להן.
חוכך עם עצמי לעצור כאן. לעצור את הטירוף הזה.
זה הלא גבול אני אומר לעצמי. זו משרתי ואני מסכן אותה.
הפחד היה כל כך עוצמתי. הזין בכלל לא חשב על לעמוד.
ובכל זאת הריגוש היה בשיאו.
המחשבה על שתי הנשים אצלי בחדר. מטר מערומיי.
זו שיודעת וזו שלא. משחק וסיטואציה הזויים.
"דפנה, ליאורה, יכולות להיכנס רגע?" קראתי להן.
"שניה" עונה לי ליאורה.
ראשונה נכנסת דפנה ואחריה ליאורה, מישירה אלי מבט חודר. לדעתי גם מרוגש.
מבטי נפנה אל דפנה. נועל את עיניה. מוודא שמבטה לא נודד למטה.
"רואה את אלה?" אני מצביע על ערימת דפים סתמית.
"אני צריך אותם בדו צדדי וכרוך..." קישקשתי.
"אוקיי" ענתה דפנה. "עד הצהריים?" שאלה.
"כן, תודה" עניתי.
דפנה יצאה את החדר וליאורה קרבה אליי.
"כן?" שאלה כשהבעה מבודחת מרוחה על פניה.
"מה רצית?" צחקה ורכנה כלפיי כשזרועותיה נשענות על השולחן.
מבטה הופנה כלפי תחתית הבטן שלי.
או אז החל הזין שלי להזדקף.
לא יכולתי להוציא הגה.
"זה לא כיף?" שאלה.
"תגיד את האמת, לא כיף לשחק בך כך?" כולה זורחת.
"אחרי צאתי אתה יכול לשוב ולהתלבש" הוסיפה ויצאה תוך שהיא טורקת את הדלת מאחוריה.