לפני 16 שנים. 7 בינואר 2008 בשעה 5:43
בואי נסכם את השיחה הקצרה בינינו , אני מסכם אותה כדי שלא אשכח כאן בבלוג כי רק כאן אני אדע שהיא קיימת
אז דיברנו יותר מפעם אחת וגם נפגשנו יותר מפעם אחת
ראית מי אני , התרשמת בדרך זו או אחרת והיינו חברים במובן מסויים
ואז נכנס פה הבלוג , מאורת ההבל הזאת , הפינה הפרטית הזאת בה מותר
לומר הכל כמו לשחרר מחשבות רחוק מעיני הכלל מבלי שייראו אותך
לכולנו קל יותר לשחרר אגרסיות בכתב מאשר בעל פה
בעל פה מצפים מאיתנו לשמור על פסון , להושיט ידיים וללמוד לקבל את השוני שבכל אחד
מותר לפגוע בנו , הרי לא מצפים מאיתנו להגיב , אנחנו אנשים בוגרים , זו חולשה להתנצח .
אז לאן מרוקנים את הכעס ?
כאן נכנס לו הבלוג הזה , כאן אפשר להגיב בצורה פרטית בינך לבין עצמך , לשמוע את עצמך
כועס , שוצף וגועש , מוחל בדרך פרטית על העלבונות שספגת בע"פ על ההשפלה שחשת בטלפון
כאן זה המקום.
תמיד יהיו כאלה שיגידו שבלוג בכלוב זה הם.
שזו הדרך שלהם להיות הם בעצמם , צר לי אני לא קונה את זה , לדעתי הבלוגים של אלה שאני מכיר לפחות
(מלבד מספר מבוטל של חברים הראויים להערצה בעיניי על צורת כתיבתם , על העומק והתחושות העצומות שהם מעבירים בי).
אינם תמונת ראי של חייהם .
נהפוך הוא זו המסכה שלהם.
מנסיוני פה דווקא חברים שכתיבתם נעימה , חייכנית וצחקקנית משהו הם האנשים המרירים ביותר שהכרתי .
זו איננה ביקורת חס וחלילה , זו תחושה פרטית והרי זהו מקום פרטי.
זה נורא נחמד להקרין החוצה שגשוג ולבלוב , לצרף תמונות , לספר בדיחות ולרקוד את החיים .
אבל זה גם להסתיר , לטאטא , לדחוק החוצה את כל ההתמודדויות .
אני דווקא מוצא את הבלוגים שמתארים מצוקות , כאבים ומרירות כבלוגים שתורמים הרבה יותר לשקט הנפשי של כותביהם.
הבלוג הוא מפלט , פינה בה מותר הכל , פינה להעביר בה את המחשבות השליליות ובכך להפטר מהן .
כשאומרים לי כתגובה שקרני ירדה בעיני השומע אני דווקא מזהה את ההיפך , אני מזהה חיבור למקום כואב ממנו
מנסים לברוח , שהרי מרירות היא בחירה חופשית .
כשאנחנו בוחרים להחזיק במרירות שלנו שלא תיפגע חס ושלום , נורא קל להיות שם כי זה מקום נמוך , לא צריך לדאוג
שניפול ממנו .
יש משהו מאד נעים ברקע השחור ששולט פה בכלוב , הוא מעורר אותך לראות בבירור כל דבר שאתה כותב וגם להתחבר אליו .
לעיתים זה מפחיד לראות את עצמך כותב כי לאחר פרסום הפוסט אתה כבר גלוי והצבעים משתנים , הרקע הוא לבן והטקסט הוא שחור , ניגוד מוחלט באוירת הכתיבה .
אז בעניין המרירות ...
מרירות גורמת לנו להיות השופטים שלנו , קול המוסר שלנו , אותו קול שמושך אותנו להיות טובים ולהטיף על כך לכולם
אז מה הטעם ?
נסיוני המועט פה בכלוב מלמד אותי שלפנות לחברים שבכתיבתם אני מוצא עניין כי ראיתי משהו שגם אני עברתי בדרך זו
או אחרת זו זכות , זה חיבור למקום האמין ביותר באישיותנו .
למדתי שלא לשפוט כאן איש , כולם פה טובים בעיניי על אף נשף המסכות המקסים הזה , עוד למדתי שככל שכתיבה כאן
יותר אישית וכואבת כך האדם שמאחורי המסכה הוא אדם שמח יותר שיודע את הטריק ומפיק פה בכלוב את המקסימום האפשרי מהמדיה הנפלאה הזאת .
לעומת זאת כתיבה של משפטים קצרים , בדיחות וציטוטי שירים , דהיינו כתיבה שמחה ואופטימית משהו מלמדת אותי את
ההיפך את הריקנות , את המחנק .
ולכן ..........
מסקנתי היא שאנשי הכלוב ברובם הם אנשים שמחים בחייהם ומוכשרים באופן מיוחד מאד וטוב (לי בכל אופן) שיש מקום כזה .
יום נפלא
