תמיד עניין אותי למה שכשאתה נפרד ממשהו שעושה לך לא טוב ואתה כל כך בטוח בצדקת דרכך .
אבל אז מתחילים להתאבל , ולהצטער ולהזכר באופן מפתיע רק בדברים הטובים .
נזכרתי היום בכל מה שקיבלתי ממנה , המסירות , ההבנה , החיוך הממיס , האהבה , הבית החם .
היא הכניסה אותי למשפחה , הכירה לי את הילדים שלה , את האחים שלה ואת אמא שלה.
יצאנו לבלות עם החברים שלה , הכרתי אפילו את המורים של הבת שלה וגם סידרתי עבודה לבן שלה.
מבחינתם הכל היה מושלם ......
אבל זכיתי גם ל"מקלחות" ולתלונות על חוסר תשומת לב , וחוסר בטחון , וחוסר שלווה.
וזכיתי גם ליחס תלותי , וחנק , ורגשות אשמה .
אז למי לתת משקל ?
מה פה יותר חשוב אם בכלל יש דבר כזה ?
למה הייתי נחוש כל כך להפרד ממנה?
למה אני מרגיש כמו סמרטוט עכשיו?
למה זה כל כך קשה?
איך יוצאים מהרגשת הדיכאון הזאת ?
פתאום יש לי פרפרים רעים .
מה עשיתי טעות ?
הייתי צריך להשאר ?
לסבול בשקט ?
להעמיד פנים שטוב לי ושאני מסופק?
כל כך קשה לי , אני אפאתי לגמרי.
מה לחפש בין השורות ?
לפני 16 שנים. 19 בינואר 2008 בשעה 20:09