לפני יומיים. יום שלישי, 10 במרץ 2026 בשעה 2:18
23 שנים ושלושה ימים, זה הזמן שעבר מאז שנרשמתי לכלוב ועד עכשיו.
הלכתי, חזרתי, הלכתי, חזרתי, הלכתי, חזרתי. אי אפשר באמת להתנתק ממי שאתה וכאן אפשר להרגיש בטוח במה שאתה.
בסוף כנראה שכולם חוזרים ועכשיו גם הזכרונות.
כשכולם בחוץ רצים למקלטים והעולם שבחוץ קצת סוגר, פתאום לחקור את הקיצון של היצרים שלנו, זה להיות אדם חופשי. לחיות רק על פי חוקי החברה בה אנחנו חיים, זה להיות עבד. לפתוח את הפרופיל הישן בכלוב, זה לצאת לחופשי. רק קצת. ואולי זה יותר פשוט מכל החפירה הזאת- אנחנו צריכים לזיין, לדפוק, להדפק, לגמור, לצעוק, כמו חיות.
להרגיש חי. זה בסיסי, לא?