אני זוכר אותה מהמכולת.
בעצם לא, פעם היינו עושים אהבה.
גם זאת הגדרה לא טובה, היינו מזדיינים.
פעם.
אבל עכשיו היא לא ההיא שזיינתי, עכשיו היא מסתובבת עם עגלה, כזאת שיש בה ילדה וחבילות טיטולים. יש מספר מחלקות בסופר, שאתה פשוט לא מכיר עד שאתה אבא.
אבל אנחנו לא שם עכשיו, היא עכשיו עומדת יחד איתי במקרר של החלב,עומדת ומסתכלת עלי. תוהה אם אני זוכר. בכל זאת עברו מספר שנים.
אני זוכר, ברור. אבל מגעיל מספיק כדי לא להגיד עכשיו שלום. לאן תגיע השיחה?היי וזה. לשם אני מכוון? לא ממש. וגם שיחה תעכב אותי, וידוע שכל איש שאתה פוגש בסופר, יכול בסוף לעמוד לפניך בתור. ואני? רק רוצה לצאת מהסופר, זאת מטרתי העיקרית.
אנחנו במקרר של החלב-
היא בודקת אותי ובמקביל את תאריך התפוגה של הקוטג׳. כנראה שתאריך התפוגה שלי מאוחר יותר. התינוק שלה צורח בעגלה ואני נזכר איך היא החניקה צעקה, אז, פעם- כשהצמדתי אותה לקיר בדירה מעופשת. אם היו מסתכלים עלינו מהצד, אולי היו חושבים שמדובר באונס, אבל באמת של הדברים שנינו ידענו מה אנחנו עושים.
חייב להפסיק לחלום בהקיץ, עכשיו אני כבר במחלקת הירקות. צריך לקנות אגסים. מי קונה אגסים בכלל?
העיניים שלנו שוב נפגשות פתאום, היא מרימה ראש מעגבניות המגי ומשחררת חיוך מריר כזה, מנסה לנער לכלוך של אבקות כביסה ובורגנות עייפה. אוקיי, היא מזהה. גם אני מחייך, ברור שאני זוכר. אני לא אומר כלום כמובן.
וכמובן גם שהיא לפניי בסופר. בחיי שזה מגיע לי, הייתי צריך לדבר איתה. זה לא יפה. היא כבר שילמה עם האשראי והנה היא עוזבת את הסופר ומשאירה אותי עם הקניות שלי, שנעות לכיוון הקופאית במסלול האוטומטי. ששכחתי את שמו, נשבע לכם שאני לא זוכר איך קוראים לזה. זה הגיל כנראה. מילים לא באות בקלות.
אני נשאר מאחור קפוא, אבל נדמה לי שגם היא נשארה עם משהו.