Realitivity

מצברוח זה דבר עלום. מסוג התופעות הללו שאני לא יודעת להסביר.

נניח היום. יום מעפן לכל הדעות. לחץ היסטרי בעבודה, בוס שאין צורך להכביר במילים על מגעילותו, לחצים בבטן התחתונה שגורמים לי ללכת כמו ברווזה ובאופן כללי לא עושים לי כלכך נעים, תור לשיננית שעלה לי בפרצופים מהבוס (מה פתאום אני קובעת תור לשיננית בשש בערב, כשהוא בוחר דווקא את חמש ורבע כחלון היחיד ביום בו הוא יכול להקדיש לי מעט מזמנו, כדי שנסגור פינות בנושאים שחשובים לו. לא לי, לו), ובנסיעה די מוטרפת כדי להספיק עקב העיכוב הלא חינני שהוא כפה עליי.

ובכל זאת, דווקא מצב הרוח שלי עלז. הסטרס הזה הזין אותי באנרגיות. וחוצמזה, עצם קיום התור אצל השיננית הפיח בי אופטימיות והרגשה טובה. הוא קיבע לי את התחושה שהסיכוי לטיפולי שיניים מורכבים הולך וקטן, שכן אני שומרת מכל משמר על משטר הפעם-בחצי-שנה. ומי שמכיר אותי יודע מה המשמעות של טיפולי שיניים מורכבים מבחינתי. Just shoot me.

ואז היא הפילה לי סתימה. סתימה די גדולה, מסתבר. די גדולה וישנה. והפליגה בטיעוני הגנה עצמית על כך שאין מה לעשות והשן כולה רקובה, כך שלא פלא שהסתימה נפלה. סביר, היא הוסיפה, שהשן תיאלץ לעבור טיפול שורש.

וזהו. שם תם מצב הרוח שלי. כלומר, הוא לא הפך לרע או מחורבן, פשוט נסתם עליו הגולל. משם אין יותר מחשבות חיוביות או נוגות, יש אפאתיה טוטאלית, יש שחור בעיניים. יש הבנה מעורפלת שהשן היקרה שלי תישאר עכשיו חשופה (למעט ההגנה הזמנית שניסכה בה - ללא כל כאב, יש לציין - ע"י רופאה צעירה ומקסימה שסבלה מההיסטריה שלי היום לא מעט, אבל כן הצליחה קצת להרגיע אותי באומרה שהיא לא משוכנעת שאכן יש שם חור [אבל בלי לקחת אחריות כי היא לא ביצעה צילום]. שיננית זונה ושקרנית.) עד לאחר הלידה, ושלמעשה עד אז אתהלך לי בסוג של לימבו ולא אדע אם הסתימה נפלה סתם בגלל חוסר מיומנות של השיננית, או שבגלל שאכן נוצר שם מאחורי הסתימה ז"ל חור, או, רחמנא ליצלן, אני עומדת בפני הנורא מכל, טיפול שורש.

במובן מסוים ההריון עזר לי היום. אם לא הייתי בהריון הטיפול אצל השיננית היה נמשך באופן טבעי הישר לטיפול רופא שיניים, מה שלא נמצא בשום מקום שהוא בסדר העדיפויות שלי, לא כל שכן כשמדובר במרפאת הקופה. עקב ההריון כל שנעשה, כאמור, הוא מעין הגנה זמנית על קצוות העצבים החביבים שמזדקרים להם מתוך הבור שנפער לי בתוך השן. אממה, זה זמני. ההרצאות וההטפות שאני עושה לילדים כשמתקרב תור הבדיקה החצי שנתית שלהם אצל רופאת השיניים חוזר אליי כמו בומרנג. "כאבי שיניים לא עוברים", "חור יכול רק לגדול, ויחד איתו הכאב וסדר הגודל של הטיפול המתאים". עוד חודשיים וקצת (אמן אמן אמן שלא מוקדם יותר מטעמי כאבים), ואיאלץ לסור אל מרפאת השיניים ולטפל סופית בבור הזה. גם אם זה אומר טיפול שורש. ואין לי מושג ירוק איך אני אהיה מסוגלת להתמודד עם זה. אשר יגורתי עלול לבוא לי.

ביקור לא צפוי של חבר בשעות הבוקר המאוחרות, והראש הפנטזיונר שלי פתאום התניע.
והוא לא פעיל מדי בזמן האחרון, כך שזה בהחלט היה מפתיע.
במקום ללכת עם נ' להביא את הילדה מבי"ס, בראש שלי, הוא נשאר פה.
והיו לנו כמה דקות לבד.
ומה שהלך שם בינינו, אצלי בראש, דמה לכמה ממעלליי הישנים-נושנים, אלה שאני בקושי זוכרת.

משבת לשבת חשתי את טעם הגמילה.
אמנם הביקורים שלי פה חטופים לרוב, אבל הנה, מסתבר, שהם קורים באופן תכוף למדי.
"תקלת חומרה", ציינה ההודעה. לא הרבה לקח למחשבותיי לנדוד לאפשרות שחומרה יכול להיות שווה דאטהבייס, ושיש
סיכוי שלכשתתוקן התקלה, החומר שנצבר בשרתי הכלוב יאבד. הבלוג. יאבד. התמונות. יאבדו.
פעם לא הייתי שומרת כלכך הרבה תוכן. פעם, לפני עידן הבלוג והאלבומים המקוונים.
גם הייתי מסננת. הרבה יותר. לא היה מקום לכלכך הרבה תוכן. עכשיו לא. הכל נשמר, או בעצם, את הכל שומרים עבורי.
אשלייה של ביטחון זה נותן. התוכן שלי שמור. הוא לא יישרף, או ייקרע. לא יאבד או יקח יותר מדי מקום וייזרק. הוא מגובה.
השבוע האחרון החזיר אותי למציאות. השבירות הבלתי נסבלת של האאוטסורסינג.
ומנגד, זה לא הרגיש לי *כלכך* רע, האפשרות שזה נמחק. הרי בסופו של דבר, מה שחשוב, שמור לי בראש ובלב.

איכשהוא הצלחתי להיות מופתעת, איכשהוא הצלחתי להרגיש כעס.
מודה ומתוודה שאני לא רגילה לחוש לא מבינה, והפעם אני לא מבינה. משהו בהתנהלות סותר את עצמו ולא אופייני לאדם ש(אני חושבת ש)אני מכירה. זה לא מקום שאני רגילה להיות בו, ולמען האמת, זה לא מקום שנעים לי להיות בו. אפילו בשיחה על העניין עם א' היא הגיבה אחרת, יחסית לתגובות שהורגלתי לקבל ממנה. היא טוענת שמשהו בי השתנה לאחרונה, וזה מחייב אותה להגיב בהתאם. לא יודעת. בכל מקרה, היא לא מצאה פגם מהותי בהתנהלות, ואף זאת לא מתחבר לי. מוציא אותי מדעתי אפילו.

אוחחח.

יש שם איזה דבק, במערכת/לא מערכת יחסים הזו שמתנהלת לה לפי חוקיות משתנה, כבר שלוש שנים בערך. דבק שגורם לה להישאר קיימת גם כשהיא לא קיימת. נניח עכשיו. חלפו להם 9\10 חודשים מאז התראינו לאחרונה. במהלך החודשים הללו, היו מספר חודשים ללא כל תקשורת. היו מספר חודשים עם תקשורת טלפונית\כתובה שלא ברור ממה היא הצליחה להזין את עצמה, היה שם הרבה אוויר והרבה בלה-בלה, אבל היא הצליחה. דבק, נו. ואז נקודת קיצון שבה הומחש חוסר התיאום בין רצונות הצדדים גרמה לנתק. יד על הלב, נתק שממנו לא חשבתי שתהיה חזרה. ואכן לא היתה, במשך שבועות מספר. במסורת הקשר הזה, היה והתממש המשך, היוזמה לרוב באה ממני. לא רק יוזמה. אפילו נדנוד. הפעם פתאום הוא יצר קשר. ואז, בתוך דיאלוג חיובי, פשוט ביצע פניית פרסה לא ברורה, ונע(א)לם.

ולמה אני מלהגת על זה? שאלה טובה.

***

ועוד משהו קטן לגבי הפוסט הקודם, קראתי היום בעיתון שההצהרה הנ"ל מכוונת למתאזרחים חדשים שאינם יהודים בלבד. וזה קצת-הרבה חבל, וקצת-הרבה מטומטם. בבסיס שלה, אני חושבת שיש בהצהרת נאמנות כזו הרבה היגיון, אבל איכשהו נווטינו הדגולים מצליחים yet again לקלקל ולצייר אותנו כחשוכים.

נולדתי למשפחה ימנית יחסית, כך שהנטייה הטבעית שלי מאז ומתמיד היתה גם, ימינה. עם הזמן היא התמתנה, היו תקופות בהן סטיתי שמאלה (הצבעתי ברק פעם, שומו שמיים) עד שאיבדתי עניין בפוליטיקה הביצתית הסרוחה וחסרת המעוף שלנו. הלא ממילא יש לנו פוליטיקה סטגנטית שרק נראית מלאת חיים בגלל התקשורת תאבת האייטמים שלנו, שעושה מכל עכבר פיל.

כך שנדירים הנושאים שמריחים קצת מפוליטיקה שבכלל נוגעים לי, לא כל שכן, מזיזים לי.

ואיכשהו הדיון על הצהרת הנאמנות מטריף את דעתי.

עובדה: ישראל היא מדינה יהודית-דמוקרטית. על פניו, לפחות, עם כל הסתירות שהמונח הזה שמחבר שמן ומים מביא איתו. כך מוגדרת המדינה במגילת העצמאות וכך היא רוצה להצטייר.
עובדה: הבא להתאזרח במדינה מסוימת עושה זאת כדי להיות חלק במדינה הזו. על הגדרתה וצביונה. ואם, לצורך העניין, זו לא מטרת הבקשה להתאזרח לארץ, אז כך או כך, אין לקבל את הבקשה הזו כלל.

כך שמה לכל הרוחות הסערה הגדולה בדרישה מהמתאזרחים החדשים (בלבד) להצהיר נאמנות למקום אליו הם רוצים להשתייך? למה בארה"ב – ובטח במדינות רבות אחרות - לגיטימי להתחייב לנאמנות, ואילו כאן זה הופך לעוד דיון על דיכוי מיעוטים? גם הערבים אזרחי ישראל הם אזרחיה של מדינה יהודית-דמוקרטית. גם הם, רבאכ, היו צריכים עוד ב-48 לחתום על כזו הצהרה, או להתחפף מפה. אז היינו טמבלים אז, למה להמשיך להיות טמבלים היום? לפחות הצהרתית, שיתחייבו. בין זה ובין ביצוע יכול להיות בפועל מרחק לא קטן, אבל אז ניצור את היסוד המוסרי לגרש את כל מי שחותר תחת עקרונות המדינה.

ההצרה בחדשות:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3965516,00.html

חשבתי יום, יומיים גג, אבל מסתבר שזה מן שבוע כזה שעובר עליי.

הגב כואב לי. גב תחתון, צד ימין או שמאל לרוב, לא ביחד. כאב חד שמקשה הליכה, ויותר מקשה שכיבה מאוזנת.

הבטן גדולה לי ומתוחה לי, כמעט-כמעט מתפוצצת. וזה ממש עוד לא הזמן בו היא אמורה להרגיש כך (לפחות מניסיונות קודמים, שלא אמורים להוות בנצ'מרק, ובכל זאת). מה גם שהיא לא כזו גדולה, ויש עוד כמה זמן עד ש. כך שבכלל זה מעלה את מפלס החרדה לגבי ההמשך.

אני עדיין משלשלת. פיכס. לא דרמטי מדי, לא מתפתלת מכאבים, אבל יש שם משהו שצף בבפנים וגורם לבטן להיות רכה (גם אם מתוחה) וליציאות להיות פחות מתוכננות. לא נעים לרוץ לשירותים באמצע פגישה. מזל שאני בהריון וזה סוג של תירוץ...

הבוס שלי חלאת אדם. חלאת אדם. חלאת אדם. חלאת אדם. מתעבת אותו.

פפפפפפפפף.

כמה קשה לחזור לשיגרה, יה אללה. כל יום שאני מעבירה שם מנציח את התחושה הקשה שלא טוב לי. בימים אלה במיוחד, כשאוטוטו חברה טובה (ומקצוענית מעולה) כבר לא תהיה שם בגלל עוד אחת מהקפריזות ההזויות של ההוא, האפס. ולא עוזר לי לדעת - ואפילו יתכן שמקשה עליי יותר דווקא - הידיעה שעוד קצת ואני יוצאת לפגרה ארוכה למדי, ממנה אני שואפת כלל לא לחזור. יש לי טונות של אחריות, וחלק אחד בי נאחז בה בכל הכוח ומסרב להרפות, כי זה חלק ממני, וזה חלק ממה שמגדיר אותי, ולעשות את מה שאני יודעת הכי טוב עושה לי טוב. החלק השני, שעדיין קיים שם, גם אם מאבד דומיננטיות בשנים האחרונות, מת לפוצץ את הכל, ואחריי המבול.

אז היום אני עם קלקול קיבה אמיתי, אבל כזה שלא חייב להשאיר אותי בבית. and yet, here I am.

***

אז אתמול ראיתי כמה אנשים שלא ראיתי כשבועיים. לא יעזור כלום, לשמוע "יו, גדלת", כשאת יודעת שמה שגדל זה לא רק היקף הבטן, ממש לא רק, זו לא אטרקציה ענקית. כן, אני יודעת, מימדי הבטן תפחו, אין ספק. אבל איכשהו גם כל הבנאדם מסביב לבטן תפח, ועל זה אני לא מעוניינת לשמוע את אבחנותיו של אף אחד. מספיקות לי שלי האישיות. מספיקות, ובכל זאת, בואי ונאכל קרואסון קטן של בוקר. מותר לי עכשיו, לא? אחריי המבול. או בעצם, עוד כמה חודשים נתחיל לשלם. חה! אני מומחית בדחיית תשלומים. I dare me to manage to do it once it's over/. I dare me to lose all this weight.

***

נשבר לי להתייחס לבלוג הזה כאל מקום רגיש ולמדוד כל מילה שנכנסת לפה. פעם בכמה זמן בא לי לשפוך ת'זבל נטו.

אמנם נשארו עוד מספר חודשים, אבל מצד שני, אין כמו מספר חודשים בשביל חפירה הולמת כמו שמתאים לי.

בתחילת הדרך, האמת, דווקא לא התעסקתי בחפירות כלל. היה לי ברור שהפעם אני נכנסת בחדווה תחת סכין המנתח ויוצאת עם תינוק מושלם וחביב. חוויית הלידה לא זכורה לי כמהלך מענג במיוחד, וזה לא כי זה כואב (כי זה אכן כואב וזה נועד לכאוב ככל הנראה). אלא כי אצלי, דווקא אצלי, זה מתמשך לחוויה שיש לה התחלה אך הסוף שלה אינו באופק, והמהלך לא מתקדם כפי שהטבע ייעד לו. אגן מעוקל. יש לי איזו פינה חביבה בה העוברים האהובים שלי 'אוהבים' להיתקע ולא להצליח להתקדם ממנה הלאה.

פעם אחת זה נגמר, אחרי למעלה מיממה, בניתוח חירום עקב מצוקה עוברית.

פעם שניה זה נגמר על שולחן המנתחים אבל ללא סכין. לפחות לא בבטן.

המסקנה החד משמעית אחרי הפעם השניה היתה שאילו תהיה פעם נוספת – מה שלאורך די הרבה זמן אחרי הפעם השניה היה מוטל בספק בכלל – היא תהיה בניתוח אלקטיבי. לדעת לקראת מה אני באה, הליך מתוכנן, קצר ונקי, צוות ייעודי ולא חירום, תינוק שיוצא לאוויר העולם באופן נעים ולא דרך סיוט מתמשך.

ועכשיו זה מתקרב, ומפלס החרדה (משתי האופציות...) מטפס. עכשיו מתווסף לו מימד נוסף, שאלקטיבי פירושו לבחור לתינוק שלי את יום הלידה. שזה חורק לי. וזה גם אומר ניתוח, בטוח, ואף אחד לא מבטיח לי שחזור של ההחלמה הקלילה שהיתה אז. בכל זאת, זו כבר לא תהיה פעם ראשונה.

לצד האופציה הזו, יש את האופציה המוכרת, לבלות מלאמלאמלא זמן בחדר לידה עם צוות מתמחים שיזרז ויאלחש וינטר ויעדכן שאין התקדמות עד שאחרי 20 ו... שעות ישלחו אותי לחדר הניתוח ושם זה ייגמר איכשהו. ניתוח או לא. אופציה שההחלמה הכרוכה בה מרגישה לי בכל מקרה מסויטת יותר מאשר באופציה הראשונה, ולו רק מטעמי החירום – להבדיל מתכנון - שיתלוו אליה. והפעם זה יהיה בבית מלא, ולא בנינוחות של ילד ראשון, או מלון יאפי.

ומה שמצחיק, מעל כל זה, זה שאת הצורך בהתעסקות וחפירה, אני מוצאת איך למלא, כל פעם מחדש. לא משעמם אצלי, אפילו כשאין אקשן.

מביטה על עצמי במראה ולא יכולה להתחמק מזה.

מלטפת את הגוף העגול, הדשן.

אוהבת את התחושה של העור המתוח עד כמעט להתפוצץ בבטן, את הפופיק שהפך בולט. אפילו החור שכבר מזמן נסתם שם נפער שנית, ונראה עכשיו כמו בור קטן. וזה לא מפריע לי, זה נעים לי.

הציצים שלי מלאים בורידים ירקרקים. בכלל, הציצים שלי מ-ל-א-י-ם. CUP C כבר לא מכיל את החזה שלי. שלי! הפטמות גדלו וכהו, והן כל הזמן זקופות, כאילו מתכוננות לתפקיד שידוע להן מאז ומתמיד.

בוחנת את הגב. מנסה להסתכל על עצמי מאחורה, ולהבין אם הייתי מנחשת שאני בהריון גם במבט מאחור. לא מצליחה להגיע לתשובה כנה. היציבה שלי השתנתה. כמה שאני מנסה להימנע מלהיראות כמו ברווזונת, זה לא תמיד צולח, והקיעור בגב בולט יותר.

הקטנצ'יק בבטן לא עושה לי הנחות, והבטן שלי אינה עגולה סטטית. היא יותר כמו גבעה מבעבעת של תחושות ורגשות.
וזה, מדהים, זה.

מכירים את התחושה הזו, לרצות משהו, מאוד-מאוד, הרבה זמן, להתמודד עם לא לקבל אותו, להפנים את העניין (ללא ויתור על התקווה) ולקבל את העובדה המצערת שהוא כנראה כבר לא יגיע אליכם... ואז... פתאום, הכל משתנה וזה נהיה רלוונטי... רק שאז אתם כבר לא יודעים מה לעשות עם זה ואיך להכיל את זה?

ובכן, חרא תחושה.