זה מתחיל בבוקר, כשאני מתעוררת, ולעיתים אפילו שבריר שניה לפני שאני פוקחת עיניים, הוא מכריז על נוכחותו.
מחייך לי את הבוקר.
אחר כך, כשצריך להתלבש, הוא שוב מתריע על קיומו, ולראייה המלתחה שלי, שהשתנתה כולה לאחרונה.
הכל רחב יותר, אבל בהיבט חיובי. נשי.
לאורך היום הוא מתיישב לי בתחתית הבטן, רוקד סמבה, או השד יודע מה, כי הבטן שלי מרקדת לקצבו.
זה, כבר מעבר ללחייך אותי, גובל בדגדוג, מהבפנוכו, וממש מעביר אותי לפסי צחקוק בלתי נשלטים. זה תמיד יוצר
מסביבי תגובות משועשעות. מצחיק איך אנשים מגיבים.
שעות הצהריים, דקות אחרי הארוחה, הן ככל הנראה שעות המתיחה והגדילה שלו. אז הכל עולה וקופץ וצורב.
שם אני מוצאת את עצמי מסננת לו בדממה שעוד לא הגיע, וכבר מצא דרכים לנהל אותי. ולאו דווקא במובנים שאני
מעריכה.
דיאלוג ללא מילים עם מי שכלל לא פה עדיין (לפחות לא במובן המקובל רפואית) על מנת להשיב לי...
בערב הדיאלוג הוא פיזי/ויזואלי. בכלל, מה שעד לא מזמן היה נחלתי הפרטית, הפך בימים האחרונים לדיאלוג משפחתי,
כי כבר ניתן להרגיש מבחוץ. וכאן הרומן מתפתח. אין ספק שיש פה מאפיינים פולי-אמוריים למכביר.
ועם כל בדיקה, וכל מעקב, הקשר מתהדק והולך. וכן, אני יכולה להעיד שדברים נראים שונה הפעם. אולי כי אני למודת
ניסיון, אולי כי זו חווייה מבודדת שניתן להתרכז בה, אולי כי גדלנו, אולי כי זו כבר חווייה משפחתית ולא רק זוגית, אולי כי...
לא יודעת למה.
אבל מה שבטוח, הולך להיות פה קרנבל אוטוטו.
כבר למעלה הזהרתי שזה הולך להיות דביק
לפני 14 שנים. 12 בספטמבר 2010 בשעה 18:47