Realitivity

בתוך מציאות קפיטליסטית סטנדרטית, מצאתי לי חיבה (פרוורטית?) בניהול מאבקים, יש שיאמרו טפשיים וקטנוניים, עם תאגידים.
זה ממש עושה לי את זה: לריב עם החברה הסלולרית על 5.42 ש"ח שנגבו שלא כדין, עם חברת הטלוויזיה על סרט שלא הוזמן, עם העירייה על חשבון מים מנופח, ועוד מרעין בישין. הסיפוק נגזר אצלי במידה שווה, כך נדמה לי, מניהול המאבק עצמו (כולל ציון היות הלקוח - היינו אני - המעביד האולטימטיבי של המוקדנית הפישרית שמשוחחת עמי, והדרישה האוטומטית "לדבר עם מי שמעליך"; כולל ההתנצחות המגוחכת על חודה של כל אגורה, וכיו"ב), ומקבלת התמורה בסיומו. לעיתים אני מרגישה כמו סוג של אבירת מעמד הביניים (מה קשור ביניים, לא יודעת, אבל זה נכתב טוב) שמונעת מהתאגידים הזללנים לבלוס עוד פרוסה, דקה ככל שתהיה, על חשבון הפרולטריון העובד והמזיע.

בפראפרזה על התחביב החביב הזה שלי-
כמה אושר שאני ספגתי בחודשים האחרונים, בהם נאלצתי לנהל מאבק חסר פשרות במעבידי המבחיל לשעבר, שממרום עליבותו ניסה למנוע ממני כספים שהגיעו לי. כל יום שעבר בו חשבון הבנק שלי הרגיש את המחסור במזומנים, צבר בי עוד חימה, ותידלק את מנועי המאבק. החזיר המלוכלך הזה כנראה נקט, ולא לראשונה, בשיטת מצליח, והחליט לשחק לי בהכנסות.

אבללל, לא אני, מותק. לא איתי, חביבי. ממני לא תצא בקלות. ושינסתי מותניי, ומילאתי חזי אוויר, והתקפתי. ולא ויתרתי. ושמרתי על ארשת חייכנית (זה היה הדבר ה-כ-י קשה בכל הסיפור) ומנומסת, והתקפתי.

עד שהתקפל, מקץ חצי שנה, וניאות לשלם לי את המגיע לי.



ועל זה נאמר, יגעת ומצאת, תאמין.

יחי הפרולטריון הנלחם על זכויותיו!

* גיליתי את עולם הקופונים בחודשים האחרונים. כשמצליחים לברור בין כל הצעות הזבלה דברים שבאמת צריך/ממש רוצים, זה יכול להיות נחמד.
* לשכת התעסוקה זה סיפור מהתחת.
* ביטוח לאומי גם. חוץ מכשאתה חייב כסף. אז זה ה-מוסד.
* אגב, קורות החיים שלי נראים מאוד מרשימים בימים אלו.
* פייסבוק זו המשרצה (מלשון שריצה) למשועממים ומחוסרי חיים.
* מעטים הם הדברים הפחות סקסיים מאמא מרוחה בנתזי קרם ירקות.
* למרות כל ההבטחות, עוד לא שבתי להתמכר לספורט. ססאמכ.

זו שמתגרשת מזה שיודע ואף איים בעבר והגדיל ואיים שנית כעת, וזקוקה לי, ומה לעזאזל עושים עם זה???
וזה שנעלם מהרדאר ואז גם מהארץ.

ואני שואלת, WTF?!

אתמול אמרה לי איזה מישהי חסרת חשיבות שניפצתי לה מיתוס. היא חשבה שבגיל 37 אנשים כבר אמורים להיות סגורים על עצמם. אז היא חשבה. סו וואט. גם אני חשבתי.

מאז שבוטן חגג שישה שבועות - לפני אי אלו שבועות - התחילה המלחמה הפנימית.
כי כבר אפשר, ובהחלט צריך (גם גברת tactful mom ציינה ברגישות אופיינית שהפסקתי לרדת לאחרונה), אבל למי יש כוח.
אז נכון שיש לי עודף של משהו כמו 8 ק"ג מאז הלידה (לא שקלתי במדויק), וזה המון.
עוד נכון שעוגיות החמאה הארורות הללו לא באמת עוזרות לי לרדת במשקל.
ועדיין, למי יש כוח.
מה שכן, בקושי נשמתי 15 דקות (שליש ממה שפעם), אבל 3 מתוכן היו בריצה.
אמנם חיפפתי בבטן ולא הגעתי לשלושה סטים מלאים, אבל לפחות היו שם שניים.
ולקח לי כמעט חמישה חודשים לעשות את זה, אבל התחלתי להתאמן שוב בחדר כושר (ואפילו ארזתי את בוטן איתי והוא לקח חלק פסיבי אבל משעשע באימון של אמאשלו).

קצת פה וקצת שם זה מתחיל לחלחל בי.
פחד מהלא נודע, מהלא בטוח, מהלא יציב.
ראיון שחשוב לי לבצע נדחה לו כל פעם עוד קצת,
ואני לא מצליחה להרים את עצמי ולהפוך פרואקטיבית.
תירוצים מלוא הסל יש לי. מזה אף פעם לא חסר.
אבל הנה, הזמן מתקתק לו, והנוחות נעשית פחות נוחה.
תמיד ידעתי שלא קורצתי מהחומר של עקרת בית. פשוט לא.
אני צריכה משהו שלי.
וזה לא שלא טוב לי עם בוטן. בוטן הוא מתנה. באמת באמת זכיתי.
אבל זה מתחיל לא להספיק לי שוב.
ואין תאריך יעד מוגדר, in fact, אין יעד מוגדר.
עוד יותר in fact, אפילו כיוון מוגדר אין. אני עם הספקות שלי בדרך שלי.
זה משאיר אותי במקום לא נודע, לא בטוח, לא יציב, וזה לא מקום שנוח לי להיות בו.
מצד שני, אני לא מרגישה במקום מנטלי שבו החלטות נכונות יכולות לצמוח.
מעין לימבו, no man's land.
השקט שלפני... מה?

חשבתי שאני מפנקת אותנו בעונג זוגי משותף.
בסוף יצא שהוא התענג (בטירוף אפילו), ואני לא הייתי מסוגלת להפקיר את גופי להתעללות הזו.
בדיעבד הייתי צריכה לדעת, בתור מי שלא נעים לה (פיזית) כשמלקקים לה את אצבעות כף הרגל, שזה לא יהיה זה עבורי.
זה בהחלט מצטלם טוב, אבל בתמונה לא מרגישים שבעצם מדובר בעשרות דגיגונים ש... אוכלים לך את הרגל!
בקיצור, פדיקור דגים.

ביום הזיכרון מצאתי את עצמי צופה בסרט באחד מערוצי הילדים, עם הילדים. סרט על - איך לא - משפחה שכולה, בה הבן הגדול (טל מוסרי) נפל, והמשפחה מתקשה להתמודד עם ה-הלאה. לא מדובר ביצירת מופת קולנועית (ע"ע טל מוסרי), ובכל זאת, נדבקתי למסך ולסיפור, ושלא כמו ילדיי, שצפו בריתוק אך בנונשלנט יחסי, מצאתי את עצמי נעצבת עמוקות, עד כדי דמע.

זה לא עניין של מה בכך עבורי, לדמוע. זה לא קורה לי הרבה. קל וחומר ממש לבכות. מנעד הרגשות שלי לא מאוד רחב ביומיום, מה שהפך את הדמע הבלתי צפוי הזה לעוד יותר מפתיע.

+++

באותו ערב, ערב יום העצמאות, נסיכתנו הגדולה-קטנה הופיעה על בימות היישוב כחלק מלהקת המחול הייצוגית. חודשים שהיא והBFFית שלה מתאמנות בטירוף על הקטע. ראיתי אותו עשרות, אם לא מאות, פעמים. צעדים משונים שכאלה; ביני לביני תהיתי איזה מין ריקוד משונה מבשלים לנו שם. אבל על הבמה, עם מוסיקה ותאורה, תלבושות ואיפור (הזכיר לי בלרינות עם האיפור הכבד והגרוטסקי שקיבלנו הדרכה מדוקדקת כיצד לבצעו), ובעיקר, עם עוד כמה וכמה בנות, פתאום הצעדים הלא ברורים קיבלו חיים, והיתה שם הרמוניה מופלאה. באמת ריקוד מקסים, וזה לא רק כי אני לא אובייקטיבית.

ושוב מצאתי את עצמי דומעת. מגאווה הפעם.

חודשים שאני שופכת רעל על הבנאדם הזה באופן רציף. מצחיק, אבל ממש נוצר מעגל, שבתחילתו היה מורכב מעובדים (ממורמרים) של אותו האיש, ולאט-לאט הפך להיות מורכב מבעיקר לשעברים. אחד-אחד הם נושרים, בין אם כי פוטרו ובין אם כי התפטרו, שכן המשא שנוכחות האיש הטילה עליהם הפך להיות כבד מנשוא. ואני איתם, באותו מקום, מול אותו עבד (כי ימלוך) וחשה תחושות זהות.

ביום בו גיליתי שאני בהריון, פחות או יותר לפני שנה, כבר גמלה בי ההחלטה שמחופשת הלידה, למקום הזה ולאדם הזה, אני עושה כל שביכולתי על מנת שלא לחזור. זה לא צעד קליל עבורי, המחושבת והשקולה, אבל זו לי הפעם הראשונה בה התחושות כלכך חזקות, כלכך חד משמעיות, עד כדי שאני ניצבת מולן כמעט חסרת אונים. לא חוזרת.

תשעת חודשי ההריון במשרד לא היו קלים. אבל הם לא היו קשים יותר מכל יום אחר. העבד המשיך בשלו, ויצר סביבת עבודה מדכאת ומלחיצה, בה לאף אחד לא באמת בא לתרום ליונק הקרדיט הנכלולי, אבל גם לאף אחד אין הרבה ברירות. אני התמסרתי בגיל לשגרת יומי החדשה, שכללה - על הבוקר, כל בוקר - סימון X גדול נוסף בטבלת הייאוש הוירטואלית שלי.

ואז ילדתי. מכל מי שסובב אותי בחיי, העבד היה זה שהמזלטוב שלו היה הכי אנמי, הכי סתמי, הכי עקיף, לא אישי, צבוע. מה שהלם באופן מלא את האדם. חופשת הלידה החלה, ובלי שאשים לב, ירד מכתפיי משא ענק. הימים חלפו להם, ובד בבד עם הרומן המטורף שפצחתי בו עם בוטן, אני שמה לב שמשהו בי השתחרר, נושם מלוא הריאות, חופשי!

לו רק כדי להחשיך את יומי, מצא העבד דרך חדשה להתעלל בי מרחוק, והתחיל לשחק עם ההטבות המגיעות לי על פי חוזה ועל פי חוק. על אף שמולו שמרתי על ארשת פנים חתומה, הדבר בער בי. פתאום, אפילו מרחוק, הכלב מצליח לייצר בי שוב אגרסיות שלא מתאים לי להרגיש. ברור לי כשמש שאם אקח אותו לבית משפט הצדק (שעמי) ינצח. אין לי כל ספק. אבל זו לא טקטיקה שאשמח לבחור בה. כמו בכביש, גם בקריירה, נראה לי שעדיף להיות חכם מאשר צודק.

אז אני שומרת על איפוק. ו... אההה, כמעט שכחתי. התפטרתי.

ומשכבר הגיע, מרגש זה לא היה.
להקיא.