לפני 13 שנים. 3 במאי 2011 בשעה 15:57
איזה מרגש ואיזה נעליים.
הבריז, השמוק.
Realitivity
מציאות סובייקטיבית.רקעלעצמילספרידעתי
עליי. על החיים שלי. על המחשבות/רצונות/מעשים שלי. על הבדסמ שלי. טוב, לא ממש בעצם.
לפני 13 שנים. 3 במאי 2011 בשעה 4:33
בהחלט יום מרגש היום. יש תכונה באוויר.
אז בשביל הסיפתח קיבלתי השכמה מאחד ב-5:45, חוסר רצון להתעורר משניה (עד כדי גבוליות לאיחור לבי"ס), ושלישי שקם ולא שועה לקריאת ה"לאאא!" שלי וגונב ליטוף ללחי של הראשון, שכבר הספיק להירדם, ומעיר אותו.
זה כדי לשמור אותי עירנית וחריפה. נכון?
לפני 13 שנים. 23 באפריל 2011 בשעה 18:27
מאז שהותקן לי ההתקן (או מאז הלידה או מאז הגיל או לא יודעת לעזאזל למה) נהיה לי מחזור מהגיהנום!
מילא זה שהניאגרה פראיירים ליידי, אני הופכת ליצור הכי, אבל הכי עצבני וחסר סבלנות עלי אדמות.
חשבתי שלידה אמורה לתת לי גרייס של קצת יותר מ-10 חודשים נטולים, קיבינימט.
לפני 13 שנים. 22 באפריל 2011 בשעה 6:10
שבועיים שהמשפט הזה לא מצליח לצאת לי מהראש. איך שהוא שלף אותו בפשטות מסמרת שיער, וכמה זה שמט לי את השטיח מתחת לרגליים. אני - שהתרגלתי לאורך שנותינו יחד לראותו כחלק בלתי נפרד ממני, כברור מאליו מארץ הברורים מאליהם – אני, פתאום חוששת; פתאום דרוכה.
אז נכון שאנחנו עוברים תקופה לא פשוטה. זה היה צפוי. ילד חדש בבית, חוסר שינה, צמצום נוסף של שעות הפנאי, השפעה על הילדים הגדולים... קל זה לא. יש מתחים והם מתפרקים בתוך הבית פנימה. הכי קל להוציא על מי שהכי קרוב. וזה הדדי לגמרי. אנחנו משמשים זה עבור זה כותל, שק חבטות, כרית להתייפח בה, מעגן לפרוק בו מטענים. אין ספק שזה שוחק, ושזה לא קל, אבל זה כן מקל את היומיום.
בואי נזדיין. אנחנו צריכים את זה בתקופה הזו.
אפשר לפרש את זה בכל מיני דרכים כנראה. לי זה צרם בטירוף. לי זה נשמע כמו לומר לי שאנחנו בתקופה רעה בינינו וזיונים יקהו אותה. הזוגיות זקוקה לעזרה ואני לא ידעתי בכלל.
מעיף לי את הראש מה שקורה פה. איך זה שעשיתי כזה 180?
לפני 13 שנים. 16 באפריל 2011 בשעה 17:41
מהגדולה לקטן:
- היא עושה גלגלון על יד אחת;
- הוא שורק;
- והוא מתהפך מהבטן לגב.
איזה שלישיית מוכשרים שיש לי 😄 :) :)
לפני 13 שנים. 14 באפריל 2011 בשעה 14:53
חידשתי היום את מלאי הסירים והמחבתות בבית, באדיבות תלושי השי לחג ומבצע 30% הנחה על מוצרי ניאופלם בהום סנטר.
ימ-טי-די-דם.
לפני 13 שנים. 5 באפריל 2011 בשעה 5:37
המממ.... סקס ברוטאלי. ת'אמת? התגעגעתי.
לפני 13 שנים. 29 במרץ 2011 בשעה 19:56
נשכבת על מיטת הטיפולים. מגבת תחת ראשי, ושמיכת צמר מפנקת על הגוף. היא שמה לי סרט על השיער ומתחילה
לעסות לי את עור הפנים עם חומרים מרככים לקראת הטיפול. נהנתנית שכמותי, אני עוצמת עיניים ומתמכרת למגע.
"מה קורה עם השיער?" היא פתאום אומרת. "רוצה לחזור לטיפולי ההסרה?" לא מגעיל אותך להיות ככה שעירה?"
בשניה אני מתנערת מההזייה החמימה שעטפה אותי ומשהו מתכווץ לי בפנים. מאיפה לה לעזאזל איך אני נראית
עכשיו? את טיפולי ההסרה במפשעה ובבתי השחי הפסקתי עם הכניסה להריון, ועדיין לא חידשתי אותם. בידיעה שמצב
הש?יעור קשה, האמירה הבוטה הזו שלה נחתה לי על האוזניים באופן אלים כמעט.
אחרי חומרי הריכוך היא מתחילה לחטט לי בעור. פה לחיצה, שם לחיצה, אבל סך הכל היא אומרת שמצב הפנים טוב,
ושהטיפול יתמקד בהזנה. ביודעי שבכל תמונה מאז הלידה אני נראית כמו רוח רפאים מקומטת, הזנה נשמע לי מאוד
נכון. מסיכת זהב מנצנצת לה על פניי והתחושה נעימה. נותנים לה לנוח לי על הפנים עד שתיספג.
"תראי לי את המפשעות", היא שוב מפתיעה, "נראה כמה הידרדר המצב". לא עוזר לי לומר לה שהמצב הידרדר עד
כדי שלא נותר זכר לטיפולים שנעשו, היא מתעקשת, במבט המחייך התקיף הזה שלה לראות. אני מקלפת מעליי את
המכנסיים, ולמרות שהיא מסירת השיער שלי, וראתה אותי בעבר לא אחת במצבים שעירים, אני מוצאת את עצמי
נבוכה עד אימה ממצבי הלא עשוי, לא מוקפד. למראה המבט שהיא נותנת במשולש הפראי שגדל שם בא לי לקבור
את עצמי איפשהו. באופן משעשע התחושות שלי שם מזכירות לי תחושות מפעם. לא לוקח לה הרבה לשכנע אותי
להסיר את השיער המיותר בשעווה. תוך כדי, כשאני מסתכלת עליה, אני יכולה להישבע שחיוך מתגנב אל דל שפתותיה
בכל פעם שהיא נדרשת למשוך את רצועת הבד, לשמע זעקות השבר שלי.
בתום הטיפול אני יוצאת הביתה רעננה ומוזנת, פיזית ונפשית.
חזרו לי הפנטזיות הבדסמיות.
לפני 13 שנים. 25 במרץ 2011 בשעה 21:14
עדיין יש לי צפצופים באזניים.
אני לא רגילה ל - וגם לא ממש אוהבת - המולה. בצד שלי, האשכנזי הטיפיקלי, שולחן הארוחה אפפעם לא מכיל כמות
נדיבה מדי של אנשים. יש לנו משפחות קטנות, הכל אינטימי. בצד שלו, המעורבב, יש קצת יותר חמולתיות, אבל גם,
במידה. וחוצמזה, גם כשיש הרבה אנשים, הם בגילאי ה-לפני ילדים וה-יש לי ילדים גדולים, אז הכל מתנהל בשקט יחסי.
היום יצא במקרה שארוחת ששי היתה גדולה ומרובת משתתפים, וכללה גם כמות נדיבה יחסית של ילדים. מהסוג
המרעיש. את החלק האקטיבי נטלו, בשמחה יתרה יש לציין, הילדים הפרטיים שלנו, ויצא שכל הערב התנהל באוקטבות
גבוהות. לא שיש בזה משהו עקרוני רע, היתה שם הרבה שמחה, אבל במצבי הנוכחי זה פשוט היה קשה מנשוא.
ומילה שתיים על מצבי הנוכחי - מחזור ראשון אחרי הלידה. מחזור ראשון מזה שנה, בעצם. פשוט כבר הספקתי לשכוח
אילו השפעות הרסניות יש לתופעה המרגיזה הזו עליי, והערב הרעשני מדי, המוני מדי, צפוף מדי, יותר מדי הזה שעבר
עליי, הזכיר לי יופי טופי, ובעוצמות מוגזמות.
יש לי פאקינ' חור בראש ובא לי לישון שבוע. בעולם האמיתי, עם זאת, יש לי ככל הנראה כ-3 שעות.
אז לפני שגם אלו ייעלמו לי, לילה טוף.
לפני 13 שנים. 22 במרץ 2011 בשעה 14:18
מבאס לי שאני לא מתחזקת בלוג בשומקום אחר. יש דברים שיושבים לי על הנשמה וקשה לי לפלוט אותם פה.
זה לחלוטין לא בדסמי, אז זה מרגיש לי כאילו זה לא המקום, ואל לי לחטוא ולערבב מין בשאינו מינו.
ויש גם את היבט הפרטיות. תמיד מקנן בי פחד, לעיתים קל, ולעיתים גובל בפרנויה ממש, שיש פה אנשים שמכירים אותי.
שחשיפה של פרטים מהחיים האישיים תחשוף אותי מולם.
זה לא שיש לי במה להתבייש חלילה, והמועקות שיש לי לא שונות בתכלית (אני מניחה) ממועקות של אחרים במקום
דומה בחייהם. אני גם לא עוסקת בבגידה בבנזוגי, כך שגם בהיבט הזה אין לי צורך להתחבא.
אבל בכל זאת. פשוט בכל זאת. קשה לי עם זה.
.
אנחנו עוברים תקופה כלל לא קלה. אפילו די מפחידה ברגעים מסוימים. אני שמחה לגלות שאנחנו תוקפים את הבעיות
ויודעים להרים את הכפפה כשצריך אבל מצרה על זה שהטריגרים שלנו באים רק בנקודות קיצון. אנחנו לא מטפלים
באתגר מזוהה לפני שהוא הופך למפלצת. הכל בידיים שלנו, והכל על הכתפיים שלנו. אני רק מקווה שהן רחבות מספיק.