Realitivity

יש משהו בלאבד הורה שמטלטל לך את החיים, שמזעזע את היסודות היציבים ביותר שלמדת לסמוך עליהם. כל
המטענים נעלמים באחת, ונותרים רק זכרונות יפים, או מיופים, כי זה כל מה שנשאר. כמו שזה נראה, הזעזוע לא
מצטמצם גם כשהקשר לא מאוד חם. בכל זאת, זה הגב האולטימטיבי שנעלם לך, וזה מסמן את סופיות החיים באופן
החד ביותר. עכשיו, כבעל משפחה, אתה הופך להיות ראש המשפחה, ראש השבט. חתכו לך שנית את חבל הטבור.

מדהים לגלות כמה פרטים על חייו של אדם כלל לא נגלים לעיני ילדיו. כמה אירועים מכוננים, כמה חוויות מעצבות, כמה
תחנות עבר. מצד אחד, אני תוהה איך זה אפשרי? איך הוא היה מסוגל? אבל מצד שני, כשאני קצת חושבת על זה, אני
מודה בפני עצמי שגם על אבא שלי אני לא באמת יודעת יותר מדי מהתקופה שלפני שהיה אבא שלי.

פרטים נעלמים שנחשפים רק עם לכת הופכים א?ב?ל למסע בעקבות ההיסטוריה, וחתיכות שמנות של פאזל החיים
מוצאות את מקומן בתוקף ההיגיון שנגלה. אז אם לא הספיק הזעזוע ה'סטנדרטי', נוספים רבדים על רבדים בכזו עוצמה
שהאבל נאלץ להידחק הצידה ולפנות את מקומו להבנות טריות ודי מפעימות.

וזה עצוב.
בכל זאת, זה עצוב נורא.

אי אפשר איתם, אי אפשר בלעדיהם. ממש אבל. במיוחד ה"איתם", במיוחד כרגע.
אני סתם תוהה ביני וביני, אם ככה זה נראה עכשיו, מה יהיה בגיל ההתבגרות?!

כלכך הרבה פעמים תכננתי לבוא, וזה לא יצא, והאמת היא שלו זה לא היה נדרש, זה כנראה לא היה קורה כלל. אמנם התנקיתי מהן מאוד בחודשיים האחרונים, אבל התחושות שליוו אותי בתקופה האחרונה בעבודה זכורות לי היטב, ולא ממש בער לי לחוש אותן שוב. היום עשיתי את זה. באופן ספונטני הרמתי את בוטן ונסענו למשרד. אז היו כמובן כל החיבוקיםנישוקיםאיזהיפההואיאכמההואדומהלך מכולם בערך (חוץ מהנאד, וטוב שכך; עם מקל לא הייתי נותנת לבוטן לגעת בו), והיתה שיחה של כמה דקות עם הנאד, בה הבהרתי את כוונתי להישאר בבית חצי שנה, ואולי אפילו יותר. הוא קיבל את זה בהבנה ואפילו בחיוך, כלומר, אם לא היה לי ברור כשמש קודם, הוא עזר לי להבין שוב שהרגשות בינינו הדדיים לחלוטין. בשלב כלשהו, אחרי עוד קצת יאכמהרזיתאיזהמותק, הרגשתי שזה גדול עליי והופך להיות לא נעים לי, וממש הייתי חייבת לנוס משם. אחרכך, כשחשבתי על זה, זה שוב קיבע את הנחישות לא לשוב לשם. הפרק הזה תם.

אחרכך צהריים עם מישהו שהיה פעם מאוד קרוב אליי ובאופן טבעי היום הוא פחות. גם זה גרם לי לחשוב.

אולי יש משהו במה שאמרה נערת הגפרורים, ויש משהו באוויר. עובדה: כבר מזמן לא חשבתי כלכך הרבה.

היה יכול לבוא פה פוסט של החיים. פוסט מהחיים, אבל תלוש כלכך ולא קשור כלכך ולא סביר בעליל.
על חיים ועל מוות, ועל כלכך הרבה הפתעות ביניהם. על להכיר מישהו ובעצם לא להכיר אותו כמעט בכלל. על עצב ואבל וצמיחה של דבר חדש ומדהים מתוך כל אלו.
אבל לא יהיה פה פוסט כזה, כי בלי פרטים הוא לא שווה כלום.

לרגל המאורע הייתי מכריזה על הארכתה של חופשת הלידה בתשלום לנשים באשר הן!
זה פשוט שערורייתי שעברה לה כמעט כל חופשת הלידה בתשלום שלי, ובוטן (שבינתיים גדל ותפח, ובכל זאת) כזה קטן! אני תוהה מה היה קורה לו לא היתה לי היכולת להישאר איתו עוד קצת בבית; אם הייתי נאלצת לחזור לעבוד בגלל אילוצים כלכליים. ועוד במקום העבודה ההו-כה-נורא שלי.
בקיצור, למה שלא נעשה כמו נורווגיה ונתמוך בילודה?
http://en.wikipedia.org/wiki/Parental_leave

אולי פעם אני אלך לטיפול. אולי. אולי שם אתחיל להבין כל מיני דברים על עצמי. דברים כמו הרגישות המאוד קטנה שאני מגלה במקומות בהם אחרים מוצפים אמוציות.
.
כשזה קרה אז, אני זוכרת את עצמי מגיעה לביה"ח ואומרת בנונשלנט שיהיה בסדר, שהוא יצא מזה. היא הביטה בי אז בספק תחינה ספק ייאוש והפטירה שזה הסוף. שבוע של גבורה מצידו אחרכך, הוא נפטר. כשזה קרה הפעם שוב לא ייחסתי לאבחנות הרופאים חשיבות מרובה. וזה אפילו התעצם כשבאנו לבקר. ציפיתי לראות שבר-אדם, וראיתי אדם שלם. הוא אמנם היה כבוי ותלוי לחלוטין, סיעודי לגמרי, אבל שלם, מדבר, עירני. נתתי לו, הפעם בלב, עוד כמה חודשים לפחות. למחרת הוא נפטר.
.
זו הרגשה נוראית, לאבד הורה. כלומר, אני מתארת לעצמי. הימים האחרונים הפילו לי אסימון - מתישהו גם אני אעמוד בסיטואציה דומה. אני אצטרך לזהות גופה. אני אצטרך לקבור הורה. אני אצטרך לאבד משענת, גב, מושא הערצה. לבלי שוב. ופה הדרעק הגדול, שזה הכי סופי שיש, שאין דרך חזרה, שמה שלא קרה עד, כבר לא יקרה. ובאמת, ממעט הפעמים שנחשפתי למצבי איבוד הורה, התחושה שזכורה לי שם היא פספוס, החמצה. לא משנה מה היתה הסיטואציה וכמה חם היה הקשר, תמיד לא מספיקים מספיק. תמיד מכים על חטא, שלא מפנים מספיק זמן, לא מטים מספיק אוזן, לא מוקירים מספיק תודה. ולצד כל התחושות האלו, כמובן ה-להישאר לבד. מעין מסמר אחרון בארון ההתבגרות.
אגב ההצהרה בתחילת הפוסט, את כל זה אני *מבינה*. שכלתנית אני מבינה. לא מצליחה להתחבר לרגש הזה, עם זאת. האוטיסטית שבי משתלטת ומשרה עליי אווירת ככה זה בחיים, וזהו, מעבר לגבול הזה לא חודרים רגשות. לא מצליחה להבין למה בנאדם קם בבוקר ובוכה. נראה לי הזוי. יודעת שאני זו שדפוקה פה, אבל אולי בגלל שזה מקל עליי את ההתמודדות, אני אפילו לא מתאמצת לנסות ולשנות את זה.
.
אתמול היה סקס. ואני מציינת את זה ככה כי בפני עצמו זה לא מובן מאליו בתקופה האחרונה. תינוק חדש, מחלות חורף למיניהן, ועוד כל מיני מרעין בישין דיללו לנו את ההספק. אבל לא היה שם סקס רגיל. זה היה אקט של קידוש החיים. ככה זה הרגיש לי. סער שם והיה מלא ביצר, כאילו בא לומר שאנחנו יכולים לו [בינתיים לפחות].

ככה בלי ששמתי לב, הספיקו לעבור יותר מחודשיים מאז הלידה. חודש ראשון טס (אולי כי ביליתי את רובו ערה...), ורק אי שם במהלך החודש העוקב התחלתי לחפוש. טוב, כמו שנאמר, זו אמורה להיות חופשת לידה. מצאנו את הדרך שלנו, בוטן ואני; הוא התחיל מתרגל לעולם שסביבו; הבית עבר פאזה, מהסתגלות ראשונית לבנייה של שגרה חדשה; ואט-אט מתהווה צורה לעניינים. אני אוהבת את הצורה שמתהווה כאן. בכלל, אני אוהבת. נמצאת במצב צבירה של אהבה. הלב שלי רחב בימים אלו. Note to self: מה שחשוב בחיים. וכמה שאני מוצאת לנכון לתעד את התחושות הכלכך מיוחדות הללו, דווקא בכתב, לעצמי, קשה לי להתבטא. קשה לסכום את התחושות לכדי מילים. מקווה שהכתוב פה יעורר אצלי את התחושות האלה מחדש בכל פעם שאקרא אותו.

שיטוט לא קשור העלה את האימג' הזה, והלא הוא מתאר אותי (או לפחות את הניקשלי)

משעברו ששת השבועות המנדטוריים, אצתי רצתי אל משרדי הגניקולוגוש על מנת לבדוק את צנרתי.
אחרי שהוא החמיא לי (כפרוש) על האופן החינני בו אני מצטלקת, הוא דחף לי אצבע דרך הכוס ישר אל הגרון, ולכבוד יום האהבה... שם לי בפעם הראשונה בחיים התקן. מה שאומר שעכשיו נ' ואנוכי יכולים להשתולל בלי חשבון. בין העבודה, לילדים, לסידורים, לחוסר השינה - בין כל אלה, ממש בלי חשבון אפשר להשתולל...

Happy Valentines :)

ממש בשלהי הטיפול האנטיביוטי ברעה חולה אחת, הרגשתי ביומיים האחרונים כאילו נופלת עליי אחרת, מציקה לא פחות. לא ברור לי אם זה מזג האוויר שהחליט לבכות קצת לאחרונה (not that there's anything wrong with that, and yet...) או השינה המועטה, אבל המערכת החיסונית שלי בקנטים. רק שלא אדביק את בוטן.
אז היום התחיל לו עוד יום של הסתגרות, ואני כבר מתחילה לקבל צורה של ספה. נ' שאל אותי מה התאריך היום. גיחכתי והפטרתי לו במענה שאני לא ממש יודעת איזה יום היום.

ואז הוא חייך.