לרגל יום המשפחה המתרגש עלינו לטובה, מצאתי לנכון לתעד לעצמי את האהבה שאופפת אותי.
את האמא והאבא המדהימים שיש לי, שכל הזמן חושבים ודואגים, ומאוהבים בנכדים;
את אחותי הנפלאה בנשים, שאין אדם עם לב רחב יותר משלה, ובנהזוג שלה, שעושה רושם שרוחב ליבו מתואם עם שלה;
את בעלי היקר מכל, וואו, עברנו מהמורות לא קלות, ואפילו טובי חבריי היו בטוחים שלא נשרוד תקופות כאלו, אבל לא רק שאנחנו שורדים, אנחנו חזקים מתמיד, והוא מוכיח לי כל יום כמה נכון היה להמשיך להאמין בו, בנו;
את הילדים שלי, יורשי העצר שלנו, מצמיחי השיער הלבן הנהדרים שלי, שמספיק לי להעיף בהם, בכל אחד ואחת מהם, מבט אגבי קצר בכל נקודה ביום (כמעט...), כדי להינמס עוד קצת, ולנפח את החזה בגאווה עוד קצת, ובהם, היורש הזעיר, שמגלה לי אחרי שהצלחתי איכשהו לא לזכור איך זה ניתן, איך לב יכול להתרחב שוב ושוב, ואיך 100% היום גדולים יותר מ-100% של לפני מספר שבועות.
יכולתי להמשיך עוד, גם מעבר לגבולות המשפחה הקרובה, אבל זה הפוקוס ליום זה, ואסתפק בזה.
אני אישה עם מזל, הרבה מזל, ואני מודה.
Realitivity
מציאות סובייקטיבית.רקעלעצמילספרידעתי
עליי. על החיים שלי. על המחשבות/רצונות/מעשים שלי. על הבדסמ שלי. טוב, לא ממש בעצם.
Lack of sleep is a bitch from hell nonetheless.
אתמול נ' חרג מהרגלו, ובשיחה שניהלנו בערב, אחרי שהבית השתתק, הרביץ בי (מטאפורית) מתורתו, ובמילים פשוטות, פשוט נתן לי בראש. כנראה שהייתי צריכה קצת פרופורציות. מסתבר שקל לי להבריח אותן כשאני בחוסר איזון שכזה.
מצאתי את עצמי בעיקר כועסת בימים האחרונים. כועסת על בוטן שמשגע אותי עם הבכי וההתפתלויות, כועסת על הגדולה שמתחצפת, על הקטן - או בעצם הבינוני - שמיילל, ועל נ', שלוקח לעצמו את הזמן עם התחברות לבוטן, ומשאיר אותי לבד במערכה. אז זהו, שזה לא מדויק. מערכה זה הכל, כל האלמנטים הקטנים והגדולים שמרכיבים את חיינו. אחד האלמנטים הללו הוא בוטן. אין ספק שמאז שיצא לאוויר העולם, הוא בהחלט דורש הרבה. אבל כאמור, הוא רק אחד האלמנטים בחיים שמורכבים משכבות-שכבות ומשלל אלמנטים נוספים. ומאז שבוטן נולד, נ' לקח על עצמו כמעט בלעדית את כל שאר הדברים שאינם בוטן, וזה המון. אותי הוא השאיר להתמודד עם הקטניה - כשמצד אחד זה אכן כמעט רק אני, אמנם - אבל מצד שני, זה גם רק זה.
כמה ימים של שינה משובשת וזמזום תינוקי מונוטוני צברו בי תסכול שנתתי לו להפוך במהירות שיא למרמור ולכעס, ובמילותיו של נ', במקום לחבק את התקופה הזו, שכמותה לא תהיה לי עוד, אני מתחפרת במסכנות. והאמת היא שאני לא באמת מסכנה. או קונטרר. אני מניחה שהרבה היו מתחלפות איתי.
ניער אותי, אישי. ניער אותי ושינה לי את הסטייט אוף מיינד.
שיבורך.
נפגשתי עם המצוקה. למען האמת, יש לי מפגש לילי קבוע איתה בזמן האחרון. איכשהו בכל פעם שאני חושבת שהנה, הגענו לשיא, ויותר קשה מזה כבר לא יכול להיות, בא הקטן ומראה לי מאיפה משתין הדג. מסכן קטן ומקסים שלי, זו לא אשמתו. אני סובלת רק מעירנות כפויה, בעוד הוא סובל, לצד העירנות, מכאבים מטורפים. אפשר לשמוע על הגוף הקטן והשברירי שלו את מסע הגזים. גלו גלו גלו... כל הזמן, גלו גלו גלו... מטיילים לו במערכת. המערכת שלו לא שקטה כמעט אף פעם.
לא זוכרת כאלו התמודדויות בעבר. אולי זה הזמן שעבר מאז, אולי זו יכולת ההדחקה המפורסמת של אימהות, זו שעוזרת להן להיות מסוגלות לעשות שוב את המעשה האמיץ הזה, ולהביא עוד צאצא לעולם, למרות הויה דולורוזה. לא ממש משנה. העובדה היא שעוד לא חלף חודש, וכבר אני מראה (מול עצמי בלבד, בינתיים) סימני שבירה. היום בלילה - לילה שני ברציפות שאת רובו אנחנו מעבירים על הידיים בהליכה, כשהוא לא מאפשר לי אפילו לשבת - מצאתי את עצמי מתחילה בלדבר על ליבו, שיסתום קצת, שינוח, שיירגע, ובסופו של דבר הגעתי גם לנזיפות קולניות בתינוק הקטן והחמוד שלי, זה שלא עשה דבר, זה שסובל פי כמה ממני. צעקתי עליו שיסתום. שיתן לי מנוחה. אחרכך הרגשתי עם עצמי כלכך רע, ופשוט התחלתי לבכות. מי שמכיר אותי (במיוחד בהיבט בדסמי) יודע שלבכות לא בא לי בקלות; אני לא כלכך יודעת איך בוכים. זה מנגנון תקוע אצלי. היום הדמעות פשוט נשפכו ממני בלי שליטה, מרטיבות את הלחיים, זולגות להן, עוד ועוד, כאילו באו לנקות קצת מהבושה של לצעוק על הילד שלי.
גזים אצל תינוקות
תופעת הגזים של תינוקות מתרחשת לרוב בגילאי 0 עד 3 חודשים. גזים במערכת העיכול של התינוק יכולים להיווצר ממספר גורמים : האכלת יתר, עומס של מערכת העיכול, תהליכים חדשים בפעילות מערכת, שכיבה ממושכת מדי על הגב, טונוס שרירים גבוה...
בטן התינוק זקוקה לזמן כדי ללמוד להתמודד עם פירוק ועיכול האוכל שהיא לא רגילה בו. על מנת לנסות ולהקל על בטנו של התינוק עלינו להרפות את שרירי הבטן של התינוק כדי לאפשר לגזים לצאת החוצה.
טכניקות שיאפשרו לנו להקל על כאבי הגזים של תינוקות:
1) שימוש במנשא מערבי בתנוחת ערסול כך שהתינוק ששוהה בתנוחת ערסול מרפה את שרירי בטנו, ובאותו זמן מקבל תנועה במנשא. שני אלו אלו מקלים ומרפים את שרירי הבטן ומספקים לתינוק סביבה רגועה וכך הגזים מופחתים. לא מומלץ להכניס למנשא תינוק בעת שהוא סובל מכאבי הגזים אלא להשתמש בכך בתור תרופה מונעת.
2) תנוחת ערסול בידיים בעת עמידה או ישיבה של ההורה - להחזיק את התינוק כשפניו למעלה וראשו מונחת על אחת מהאמות שלנו וידינו השנייה מתחת לברכיו. לנוע איתו בחדר כשאנו מכופפים את רגלינו ומתנועעים קלות ותוך כדי כך מקרבים את הרגליים ואת הראש תוך כדי ניעות ולשחרר.
3) כשהתינוק שוכב על הגב, יד אחת אוחזת בשתי כפות הרגליים, והשנייה מתחת לישבנו. לקרב את הרגליים לכיוון הראש של התינוק כשהתנועה מגיעה מהיד מתחת לטוסיק.
4) תנוחת נשיאה בה התינוק מוחזק על אמתנו כשראשו פונה לרצפה ובטנו מונחת על אזור שורש כף היד שלנו.בתנוחה הזאת, אפשר אם כף היד השנייה לחפון את הבטן קלות לכווץ ולשחרר.
5) עיסוי תינוקות באזור הבטן עם האגודלים עם כיוון השעון – דבר זה מקל מאוד על יציאת מעיים של התינוק..
6) בעזרת מוצץ או אצבע, לגרות את אזור הפה, להכניס ולהוציא את המוצץ, לשחק מסביב לפה כדי ליצור כיווץ בשריר הפה. כיווץ בשריר הפה יוביל לכיווצים במעי הגס שיוביל לשחרור הגזים.
אני והשעות האלו בלילה הפכנו לחברים טובים לאחרונה. אז נתעד.
לא יודעת, יש משהו ממש מגניב, שמצליח להרטיט אצלי משהו בבפנוכו, בכל פעם שאני ניגשת לשירותים, ו... המחיה, יוצא שם זרם אמיתי, בניגוד למחול שלוש הטיפות האינסופי מלפני כמה שבועות. מצד שני, יש מצב שזה המחסור האקוטי בשינה שמדבר פה מגרוני. מה שכן, מסתבר לי שיש לי מערכת יחסים מורכבת עם השתן שלי, ולא מהיום.
באמת שהקבלה של הבוטן פה בבית מדהימה. טפו טפו טפו. במישור הישיר מולו, כל אחד מדרי הבית מקבל את פניו
באופן ממש חיובי. האתגר מתחיל במישורים העקיפים. ידענו שזה יגיע. חשבנו שיקח לזה אולי קצת יותר זמן, וגם לא ידענו
בדיוק איך זה יבוא לידי ביטוי, אבל ידענו שהם יקבלו את זה קשה. אז אם זו היא שמתעוררת באמצע הלילה בבכי, וכשאני
ניגשת ושואלת אות מה קרה, היא עונה לי שקולה לא נשמע בבית הזה לאחרונה, ואם זה הוא שהתחיל להגיב על כל דבר
ביללות ובבכי, ועכשיו זה גם ההוא, שהפסיק לשים לב לעצמו והתחיל לשבור עצמות בגופו. שמח פה, אצלינו.
עכשיו, משהתנסיתי במגוון די רחב של סוגי לידות (שלוש לידות, שלושה סוגים. בערך.), אני יכולה להעיד בביטחה - גאון מי שהמציא את הקיסרי האלקטיבי.
ידעתי מראש איך. סילקתי מעל פני הדרך ספקות וחששות, ניטרלתי אפשרות להליכי חירום למיניהם. מתוכנן!
ידעתי מראש מתי. יכולתי להכין את עצמי נפשית ואת כל שדורש סידור וארגון מסביבי.
לא חוויתי צירים. ותודה שניה לאלוהי האלקטיבי.
הלידה עצמה לקחה נטו 10 דקות. ברוטו 3.5 שעות. אחרי 7 שעות כבר הסתובבתי.
בכוח סבל כנראה לא בורכתי, אבל בנחישות בהחלט כן. להחלמה מניתוח קיסרי זה תורם מאוד.
בקיצור, אמנם לא כדרך הטבע, אבל קל יותר, שפוי יותר, בר ניהול יותר, ועוד פלוס חינני במיוחד, אני לא צריכה לדאוג שהצנרת הפנימית שלי לא תחזור לעצמ, שכן היא כלל לא לקחה חלק בתהליך.
עכשיו מה שנותר הוא להמתין מעט עד שמותר, ולהתחיל לעבוד על שרירי הבטן שרפו להם מעט בחודשי ההתנפחות, וגם הניתוח לא עשה עימם חסד. אבל אלה באמת צרות קטנות (התחת התרחב יותר מהבטן...).
אהה, ובאלבום יש תיעוד של תוצאותיו של סשן המדיקל שעברתי. לאמיצים/ות בלבד.
10 דקות. בחיי שלא הכרתי דיאטה כזו משובחת.
10 דקות, והופ, נשרו להם 8 ק"ג.
על התהליך עצמו עוד רבות יסופר, אבל בזמן אחר.
על התוצאה שהציפה אותנו באור, לבטח אתקשקש עוד תקופה ארוכה ביותר.
בינתיים, קצת עייפה, קצת פצועה, והרבה מחייכת, מתחילה את השנה החדשה בסימן התחדשות והתרחבות.
ושתהיה לכולנו שנה נפלאה.
יום.
עוד יום.
עוד יום אחד.
עוד יום אחד אמא לשניים.
עוד יום אחד צרבת.
עוד יום אחד כאבי גב.
עוד יום אחד הליכת ברווז.
עוד יום אחד שמנה ועגולה.
עוד יום אחד להתחבק בכפיפה.
עוד יום אחד לא לישון על הבטן.
עוד יום אחד הימנעות מפירות הדר.
עוד יום אחד לא להיות מסוגלת להרים אותם.
עוד יום אחד התחשבות מאנשים רנדומליים ברחוב.
עוד יום אחד לא להיות מסוגלת לקצוץ ציפורניים ברגליים.
עוד יום אחד לא להיות מסוגלת לראות את הכוס הפרטי שלי.
עוד יום אחד בהריון.
עוד יום אחד יפתח פרק חדש.