יומן הריון אינטרנטי

הצפרית של הכלוב מבקשת להודיע שהדוכיפת נבחרה לציפור הלאומית של ישראל..

ריספקט!

שלום המורה, אנחנו ההורים.. בואי, בואי ספרי לנו מה אנחנו לא יודעים על הילד..

ובכן.. אממ.. (גמגום קל) יש לכם ילד מקסים! מתוק! חכם! מעורה חברתית!

אבל..

הוא לא משקיע בלימודים (אני עושה מבט מתעניין)
הוא מעדיף ציפורים על פני שעור חשבון (וואלה!)
בהפסקות הוא רוצה רק כדורגל, לא מתנדב להיות תורן כיתה (בחיי איזה טיפוס!)
בזמן השעור הוא מתאמן בשינון תווים (נו מה את רוצה הוא למד עכשיו לחן חדש)
הוא נעדר יותר מדי מהלימודים (זה כי אני אוהבת לקחת ימי חופש איתו)
הוא תמיד רוצה להיות מוביל בכיתה (עיין ערך אמא)
תירגולים משעממים אותו (גם אותי)

תגידי, אני שואלת, לדעתך הוא בשל לעלות לכתה ב'?
"בוודאי" היא אומרת "רק ש.."

"מבחינתי יקירתי" אני עוצרת אותה, "אין גאה יותר ממני ושישאר בדיוק כך!"
תודה באמת.

והנה הגמד נותן לעצמו הערכה אישית (מילה במילה)

אני מרוצה בעיקר מ- חינוך גופני כי אני אוהב ספורט. אני אוהב שיש את חוג צפרות ומטיילים בכל הארץ. אני מרוצה משיטת מונטסורי כי אפשר להיות יותר עצמאיים ולתרגל מה שרוצים.
אני לא מרוצה מ- שיעור דרמה, לא אוהב להציג.
בהפסקות אני- משחק כדורגל, לפעמים גם כדורי יד כשאני מביא כדור אז אני מארגן.
הייתי רוצה שיהיה בביה"ס- מגרש כדורגל עם דשא טוב.
אני אוהב ללמוד-מחשבים, ספורט, מוסיקה, גאוגרפיה, צפרות וקטרגל.
אני לא אוהב ללמוד-שפה וחשבון כי אני קצת מתעצל לתרגל.
בקריאה אני-טוב אני קורא ספרים ברמה גבוהה וקורא מהר.
בכתיבה אני-טוב כי אני לא עושה שגיאות. במחשב יותר קל לי לכתוב.
בחשבון אני-צריך יותר לתרגל.
בארגון וסדר-אני אף פעם לא מסדר דברים במקום, הקופסאות אוכל תמיד נעלמות.
בהתנהגות אני-במפגשים אני קשוב ומשתתף, ממושמע ושומר על הכללים, מתייחס יפה לילדים אחרים.

***************
כמה שנאתי כילדה את ימי ההורים האלה.. וזה כי הייתי תלמידה בינונית למדי. ההחלטה שלי להיות תלמידה מצטיינת באה רק כשבגרתי. רק כשהבנתי מהו באמת הערך המוסף של הלימודים לחיי. או אז ישבתי, חרשתי, בלעתי כל פיסת מידע, תרגלתי מתמטיקה כאילו אין מחר וכל כך נהניתי, כל כך הצלחתי.

*************
היום כהורה אין לי שום עניין בילד שסובל מלימודים כאלה או אחרים. אני יודעת בוודאות שאני נותנת לו כלים לעשות את הבחירה הנבונה בעתיד. ירצה להיות צפר ברשות הטבע והגנים יופי, ירצה להיות פיזיקאי אטום גם יופי. כל עוד תהיה אדם מאושר, שלם, אוהב, כל מה שתרצה תוכל לעשות. לכל דבר יש את הזמן שלו, והוא משתנה לאדם לאדם. לא כולם חייבים לסיים יב' בגיל 18, לא כולם חייבים לעשות טיול ענק בגוודאלחרה בסיום הצבא, לא כולם צריכים להתחתן בגיל 25 ולעשות 3 ילדים וחצי פלאס לברדור וגינה מטופחת. פשוט לא.
תהיה מה שאתה. בזמנך שלך.

הרביצו לו היום בביה"ס. ויכוח על משחק במגרש כדורגל נגרר לחבורת בריונים גדולה ממנו בשלוש כיתות מפליאה בו את מכותיהם. אני באה לאסוף אותו ופוגשת הרבה מאוד דמעות. ובושה כי לא יכל להם, וחוסר אונים כי אמרו לו שאסור להרביץ חזרה רק לרוץ ולספר למורים והם יטפלו בבעיה.

אני עומדת רגע מחבקת חזק ואומרת, אל תדאג, הם לא יצאו מזה בקלות.

בבטן שלי פורצת כל האלימות שלא ידעתי שקיימת בי. הייתי יכולה למלוק להם את הראש לחבורת הצ'חצ'חים הקטנה הזאת שפגעה בציפור נפשי. אני שונאת אותם.

אני חייבת להשאיר למורים לטפל בבעיה. מתקשרת למחנכת להבין איך היא הולכת לטפל בעניין ודורשת לקבל עדכון מהשיחה שתתקיים מחר, ומהן הפעולות שינקטו כנגד הילדים הפוגעים. לא אוותר. לא אסלח, לא על חשבונו.

אלימות זה נורא, והנה תראו כמה אלימה תגובתי.

יושב לו בסלון ילד קטן. חבול, פגוע.. ואני בעצמי לא יכולה להאמין לכל הקלישאות שאני מוכרת לו "כל הכבוד שלא החזרת להם ונגררת לאלימות גם"

רק מחבקת וזועמת.

חזרנו מטיבוע גוזלי תנשמות..

אין, גוזלים עושים לי את זה ובגדול!

לפני כמה חודשים הגיע מנהל מערכות מידע חדש, גבר גבר כזה שיודע הכל. אני מכירה את התפקיד שלו מכל היבט אפשרי, ניהלתי את קודמו בתפקיד אבל בעקבות שינויים במבנה הארגוני הוא קיבל מנהל חדש.. טורקי אחד, עוד גבר גבר כזה.

הבחור הזה יושב לידי, לומד את התפקיד, ומסתבך לגמרי.. הטורקי לא ממש עוזר. אני מציעה את עזרתי והוא דוחה אותה בשאט נפש.. גבר גבר כבר אמרתי, ואני מה? סתם בחורה ועוד על עקבים.. מה פתאום שהוא יבקש עזרה מאחת כזאת.

התיעוב שלו כלפיי גובר מיום ליום, הוא יודע שאני יודעת יותר טוב. שהפתרון בידיים שלי, שאני רואה אותו מסתבך והוא לא מבקש עזרה.

החלטתי שטובת העסק גדולה יותר מהאגו שלי, מהאגו שלו, קראתי לו לפגישה ואמרתי " שמע, אני יכולה לעזור לך.. אתה יכול להמשיך לא לסבול אותי במקביל.. זה בסדר.. לא חייבים להיות חברים.. אני אקדיש לך יום שלם, נפתור את הבעיות יחד.

כנראה שהמצב היה חמור במיוחד כי הוא מיד אמר כן.
פיניתי את כל היומן בשבילו. עברתי איתו אחד לאחד על כל הבעיות, פתרנו אותן יחד. משעה לשעה השתנה הלך הרוח: התעוב הפך לקבלה, הקשבה, הפנמה של הלמידה. כשהתחיל להפרם הפלונתר, צץ לו חיוך , הזמנה לסיגריה בחצר.. הכין לי קפה. פתאום הכל התבהר.. שאל על דברים נוספים, ביקש עוד ימים יחד. ללמוד ממני. "תותחית" הוא קרא לי "אלופת העולם". חייכתי. ושיחררתי אותו הביתה רגוע.. מאוד מאוד רגוע.
סוף היום..אני מריחה את סופ"ש כבר מחכה לי. כותבת מייל לגבר גבר הטורקי.
"כל הבעיות נפתרו, ימסרו לך לחתימה ביום שני. "
לא שאני רוצה להשוויץ או משהו. שניהם היו עפים מהתפקיד אילולא המייל הזה שלי.

גברים. אגו. פחחחחחח!

עד שלא נולדו לי הילדים, לא הבנתי אהבה מהי. לא אהבה לגבר, לא אהבה לחיות, לא אהבה להורים, לא אהבה לעצמי.. מאז שנולדו הילדים שלי ובכל יום שעובר האהבה הזאת מתעצמת.

כלפיהם
כלפי עצמי.

עשיתי ילדים כי כולם עושים ילדים, לא השקעתי מחשבה בהורות, לא בקבלה ולא בנתינה. לא יכולתי לדעת איזה מחיר זה יגבה ממני, לא דמיינתי כיצד יראו חיי ואיזה אמא אהפוך להיות.

והחיים כמו החיים לוקחים אותך למקומות משונים. גדלתי יחד איתם להיות אמא, להיות אשה. יחד איתם עשיתי קריירה, איתם ובשבילם נשאר קשר נפלא עם האקס. מצאתי שאני יכולה לתמרן את כל מהמורות החיים יחד איתם.

וככל שעבר הזמן חיחלה בי ההכרה שהדבר שאני הכי אוהבת להיות זה אמא.

כבר חשבתי שלעולם לא יהיה לי ילד נוסף.. בשיחות נשים סגורות כולן אמרו " את תצטערי על זה כל חייך" חייכתי וידעתי שנכון, אבל האיש שלי לא רוצה עוד ילדים, והאיש הזה שלי, האהבה המדהימה הזאת שמצאתי לי, שווה את הוויתור.

והנה, גם האהבה הזאת, מתעצמת לה בדרכה המיוחדת.
והוא נותן לנו את הילד הנוסף שביקשתי לי, ואני אתן לו לגלות את חדוות ההורות. ויהיה לנו קשה, ויהיה לנו נהדר.

ויהיה לנו.

הגור הקטן מתקשר אליי. " אמא, את יכולה לבוא איתנו לביצה? יש שם שפמנונים וצבי ים..ואף הורה לא מוכן ללוות אותנו.. ולא נוכל ללכת לבד כי יש שם ביצה טובענית" "טוב" אני אומרת, " אגיע ואוריד את הנעלי עקב ואבוא איתכם"
הוא משתף את החבר'ה שלו.. " היא מסכימה! .. אמא את הכי טובה בעולם!"

אני והחבר'ה יוצאים למסע לביצה. עוברים דרך הסבך, אוחזים מקלות מענפים יבשים ביד, מגיעים לאיזור שמעולם לא ידעתי על קיומו ממש ליד הבית.. שתי ביצות לתפארת פרושות תחתינו.. אנחנו יורדים.

לא להאמין! צבי ים ושפמנונים! חמשת הגמדים חולצים נעליים נכנסים לביצה הטובענית עם המקלות בידיהם. אני מתאפקת מלאמר "איכס" ו"תזהרו" ו"אתם נורא מתלכלכים" אבל מתפלקים לי כמה כאלה.. לא שממש אכפת להם.

מחליטים לחזור.. מגלים מנהרת ביוב ארוכה.. נכנסים לתוכה ודורכים על מלא קקי של חתולים.. יוצאים באיזו גינה נידחת מתחת למבנה מפואר.. מטפסים וחוזרים לציביליזציה.

הגור הקטן מחזיק את ידי ואומר לי " איזו הרפתקה זו היתה אמא!" אני מחייכת ועונה "הרפתקה אדירה! מעכשיו אני רוצה לצאת לכל המסעות שלכם, אל תבקשו מאף הורה, רק ממני!" הוא עוזב את ידי, רץ קדימה ומצטרף לחברים שלו ולוחש כממתיק סוד " אמרתי לכם שהיא מתה על זה, אני מכיר אותה!"

כשהגוזל הקטן היה בן שנה, עדיין ישן איתנו בחדר, שמענו רעשים מוזרים מכיוון המיטה. קפצנו בבהלה, הדלקנו מיד את האור. מצאנו אותו מחרחר, מקציף, מאבד נשימה.
אין לי מושג מאיפה מצאתי את הקור רוח.. אמרתי לבעלי תתקשר לאמבולנס מיד, ורוץ לקרוא לאחות הקיבוץ. הוצאתי את הגוזל מהמיטה והתחלתי החייאה.
נשימה חזרה, הילד מפרכס.. האחות מגיעה בריצה, מתחילה לבדוק אותו, הילד חוזר לעצמו.
נכנסים לאמבולנס, הוא נראה מעולף לגמרי. שום טיפול בדרך.. ואני שקטה. לא מוציאה הגה מהפה.
בבית החולים מסתבר שאלו פרכוסי חום.. יש תינוקות כאלה.. החום קצת עולה והם מתחילים לפרכס.. זה נראה נורא, זה מרגיש נורא ואין מה לעשות. רק כשהוא מגיע למחלקה להשגחה ונרדם שקט במיטה אני יוצאת למסדרון, מסתכלת על בעלי פורצת בבכי הכי קורע לב שהפקתי מעודי.

כשהילד שלך חולה, כשהילד שלך נפצע, כשהילד שלך צריך ניתוח, החרדות הכ גדולות שאפשר לתאר יוצאות ממך.

אין לי מילים לספר לך כמה שאתה במחשבותיי עכשיו. מחר כשהיא תכנס לניתוח בן 5 שעות, לתקן את הלב הקטן והתמים שלה אבוא להיות איתך, סתם.. להביא קפה, סנדביץ' מעוך, לעשן סיגריה יחד.. אם תרצה, תוכל לבכות, לשחרר את המתח בסביבה ידידותית.

אוף, שיגמר כבר בשלום.

איזה ימים עוברים עליי, בא לי למות!

רק נחתתי מברצלונה אני מקבלת טלפון "אז מה.. בא לך לקבל קידום?" "בטח!" אני אומרת.. מכאן והלאה מתחיל מחול שדים סובב איטליה, אנגליה, יוון, טורקיה ודרום אפריקה וכולם מדברים עליי.. איך, למה, מתי.. שלחי קורות חיים באנגלית, לכי לראיון, שלחי מיילים עם שאלות ספציפיות..סעי להסתכל תגידי מה דעתך, מה יהיה עם הלקוח הנוכחי.. . עזבו אותי. כבר לא בא לי קידום.

במקביל מגיעים שני אורחים מחו"ל צריך להכין חומר ל7000 פרזנטציות, דוחות כספיים, סיכום רבעוני, תחזיות לשנה הבאה.. מתאמת את האג'נדה לביקור של הבכיר.. כן, יש גם ארוחת ערב במסעדה מיופייפת.. לעשות רושם על התייר. עזבו אותי, בא לי לאכול פיצה במיטה.

נוחתת היווניה, קולגה שלי מאתונה, כשהייתי שם היא לא עזבה אותי לדקה, טיולי לילה ושיחות אינסוף... אחרי יום עמוס אני מביאה אותה לקיבוץ.. תראי ארץ ישראל היפה והשלווה.. הילדים ברקע מקללים את השופט על פנדל שלא נשרק להפועל (השופט בן זונה) .. כמה מעודנת ארץ ישראל היפה.. הזמנתי מונית.. הדבר האחרון שמתחשק לי עכשיו זה להסיע אותה למלון.

במקביל, אחד הספקים העיקריים שלי מחליט לעשות שרירים וללכת, ביום חמישי או ראשון מתעתדת להיות הפגנה סוערת, צריך להכניס את המשטרה לתמונה..הפקידה שלי חולה.. אין לי מחליפה.

אני מתגעגעת לחבר שלי, לחברים שלי, אני מתגעגעת לילדים, אני מתגעגעת לזמן איכות בשבילי לעצמי, אני מתגעגעת לשינה טובה, אני מתגעגעת לשקט.

אתם חכו לי ואחזור.

נ.ב. 1 לא היה לי זמן להביא כביסה. שלחתי את הילדים לביה"ס ללא תחתונים. לא נרשמו תלונות מצידם.
נ.ב. 2 בילוי הלילה בת"א עם מרינלה היווניה. דרושים מלויים דוברי אנגלית. עדיפות לדוברי יוונית.

פעם בשנה אני רוקדת הורה.

חזרתי עכשיו מהמעגל אחרי שנתתי את הנאמבר השנתי שלי...

אדיר!