יומן הריון אינטרנטי

ככה זימזמתי לי 5 ימים רצופים בברצלונה.. כל מי שהיה בברצלונה התאהב בה מסיבות שונות.. אולי בגלל גאודי, אולי בגלל קאמפ נואו, אולי בגלל חיי הלילה, אולי בגלל המדונה השחורה.. אולי בגלל פיקאסו, אולי בגלל השדרה,
אני התאהבתי בה בגלל האיש שהיה איתי, כי שם התאהבתי בו מחדש.

אז ככה..

גאודי הוא עוגת קצפת סכרינית להחריד
את פיקאסו אני מכירה בכל תקופה ותקופה
המדונה השחורה סתם גמדה
קאמפ נואו זה הרבה ירוק קצוץ למשעי ובלי רונלדיניו מתרוצץ בין הרגלים
מירו צוחק על כולנו עם הכוכביות שלו והקו השחור על רקע לבן 3X3 מ'
בדס"מ אין סצינה כזאת
והמזרקת מים השפריצה עליי וחירבה לי את התסרוקת.

ובכל זאת ברצלונה נפלאה.

כי הצטלמנו מיוזמתנו!
כי דיברנו בלי סוף
כי הרעיון לילד משותף מרתק
כי הוא ישב בחנות נעליים שעה וחצי רצוף ולא קיטר
כי הוא הסכים איתי שגאודי לא כזה שוס
גם מירו לא
כי הלכנו לאיבוד בתוך עננים בגובה 2500 מ'
כי הוא חירף נפשו לצלם לגוזלים עורב מצוי

כי הוא מי שהוא ואני אוהבת אותו בדיוק ככה.

למה אנחנו כותבים בלוגים? למה אנחנו קוראים בלוגים של אחרים?

פעם לפני מלאן שנים.. כשהייתי ילדה, גם כנערה, כתבתי יומן חיים. האימה הכי גדולה שלי הייתה שמישהו יקרא אותו..
החבאתי אותו בכל מקום אפשרי נעלתי ונצרתי את המפתח, קראתי לו בשמות חיבה, כתבתי מתוך מצוקה גדולה, כתבתי גם כשלא היה שום דבר לכתוב, דיברתי עם הוריי דרכו, דיברתי עם הבנים שהתאהבתי בהם בחשאי, סיפרתי לו על הפוליטיקה בעולם, על מחלת האיידס שפשטה בקרב ההומוסקסואלים, הדבקתי את בדל הסיגריה הראשונה שעישנתי, דמעותי טישטשו את המילים שנכתבו בשעות הלילה המאוחרות, כשחלומות בלהה עטפו אותי, כשברחתי מבית הספר לים, כשספרתי לאחור את מניין הימים שנשארו עד לנסיעה הגדולה לגרמניה שם איבדתי את בתוליי, כשבלעתי אוסף נכבד של כדורים וכתבתי מכתב פרידה, מניחה אותו לצידי ושוקעת בתקווה לא להתעורר שוב, כשחזרתי לחיים.

הוא היה המפלט שלי מהעולם שהצטרכתי להתמודד איתו, המפלט אל עצמי חזרה.

היומן הזה היה ועודנו הילדה שהייתי, הנערה שבגרתי להיות, האישה שהנני.
אני לא זוכרת מתי בדיוק הפסקתי לכתוב בו. כמו כל דבר בחיים גם כלפיו היה תהליך של פרידה..כבר לא היה בי צורך לכתוב באובססיביות כדי לעבד תהליכים והחל הדיאלוג הפנימי שנמשך עד היום.

אז מה מחזיר אותי היום שוב לכתוב? למה כאן? למה אני מרשה לכם להציץ בפיסות מחיי?

תגובה לפוסט של בחורה שאני מאוד מחבבת.

אמר לי פעם מישהו חכם, ודי מבוגר כשראה אותי טרודה מאוד לסיים את אחד מדוחותי הכספיים "בואי רגע, אני רוצה להגיד לך משהו..." קמתי אליו והקשבתי.
"את יודעת, אנשים לפני שהם מחזירים את נשמתם לבורא, ברגע של חשבון נפש, אומרים לעצמם.. חבל שלא ביליתי יותר, חבל שלא השקעתי יותר באהבות שלי, חבל שלא טיילתי יותר... אף אחד, אבל אף אחד, לא אומר לעצמו חבל שלא עבדתי יותר קשה או חבל שלא נשארתי יותר שעות במשרד...."

מאז זה הולך איתי יום יום.

שבוע הבא, יום רביעי ב 18:00 אצטדיון לאומי ר"ג. יציע אוהדי הפועל, שער 1.

בהרכב: אני, 3 ילדים (בנים), 2 גברים. האחד בעלי לעתיד השני חבר הנפש שלי.

להלן בעלי לעתיד אוהד הפועל מושבע. לצידו אוהד בית"ר שמשון. אחד באדום שני בירוק.

ההתערבות? על גלידה..

אני? מפצחת גרעינים ומפנטזת איך אני מסשנת את השחקן החתיך ביותר על המגרש.

הילדים? מקללים, שרים, מניפים צעיפים, שרים, רוקדים.

הקהל? הכל רק שבית"ר לא ינצחו.

כולם ביחד.. מי שלא קופץ צהוב!

אתמול בלילה קיבל הגור הבכור את החגורה הראשונה בקפוארה. בדרך לשם הוא אמר לי שזה הטקס הכי חשוב בחיים שלו ושהוא מתרגש נורא. צחקתי וחיבקתי אותו חזק. כמה טקסים חשובים עוד יהיו לו בחיים?
שעתיים שלמות ייבשו אותנו מארגני האירוע עד שהואילו בטובם לענוד על מותניהם הזערוריות את החבל הירוק. הגור הקטן נעמד על כסא וכשראה את אח שלו עולה לקבל את החגורה (מאסטר מוביל את הזאטוט לבמה, עושה איתו מופע של 5 דקות קרב) צעק לו מלמטה "אחשלו תתקיף אותו!" וראיתי את החיוך הקטן של הבכור שומע ומפנים.
תשמעו, הוא נתן שם פרזנטציה מדהימה.. זז כמו חתול, סלטות באוויר, פליק פלאקים, עמידה על כתף, אם הייתי זוכרת את השמות הברזילאיים גם הייתי מציינת אותם אבל כנראה שאני אמא לא משו...

הסתכלתי עליו, על הילד הזה שלי הבכור שר שירי קפוארה בפורטוגזית מושלמת, הסתכלתי על הקטן שמעודד את אחשלו' בכל הכוח ב 10 בלילה, הסתכלתי על בעלי לשעבר, הסתכלתי על עצמי מול כל הקהל העצום הזה שהגיע ואמרתי "תודה אלוהים".

בבוקר התעוררתי והלכתי לקטוף עלים מעץ התות לתולעי המשי, הדיירות החדשות בבית. בעודי מתקינה את הסנדוויצ'ים לבית הספר, את העלים לתולעים, את הבונזו לג'ני את הקט לי לגורה ונזק, הכנתי לי קפה, מזגתי קורנפלקס לגוזלים שאך הערתי, וצ'יק צ'ק לבית הספר. וזה שקיבלת חגורה ירוקה אתמול ב 11 בלילה זה לא סיבה לאחר. הם לא מאחרים ורצים לבצפר עם טקס הנשיקה בבוקר לאמא ושיהיה לך יום טוב אמא, ואני אוהבת אתכם הכי בעולם.. משאירים בית שקט ואמא שלא יודעת את נפשה מרוב אושר.

אם יש גן עדן, הוא כאן. ברגעים אלה ממש.

עכשיו, כשוככת הילולת ה"הוא הציע לי נישואין!", ו"אנחנו מתחתנים!" כשכל המשפחה והחברים מתקשרים לברך, כשהילדים קופצים משמחה ורוצים חתונה גדולה ואם אפשר עוד אח קטן נוסף...

נשארים רק אני ואתה ומה שביננו. ומה שבנינו.

3 שנים וקצת אנחנו יחד. כל כך הרבה כבר עברנו, חווינו, כאבנו, התרגשנו, נסענו, חזרנו, נפרדנו, חזרנו דיברנו, חלקנו.
קשת שלמה של "נו" ואמת אחת פשוטה, בהירה כשמש. הוא אהבת חיי.

מתוך האהבה הגדולה הזאת אלייך ויתרתי וביקשתי אותך ללכת. ידעתי שלא תכנע לשום אולטימטום, לא רציתי שתבוא מתוך כניעה, כורח או מכוח האנרציה. עדיף היה שתעשה לביתך ותעשה חושבים בלעדיי, תרגיש בלעדיי. כמה רציתי שהבלעדיי הזה יהיה חזק מכל המפלצות שאתה צריך להלחם בהם. כמה רציתי אותך נלחם במפלצות האלה שבך, נלחם עליי. עלינו.

שום פעמונים לא היו ברקע, התפאורה היתה סתמית, השעה עוד יותר. לא הייתי יפה יותר, שום טבעת לא נשלפה, דמעות לא זלגו. שום דבר ממה שרואים בסרטים ההוליוודיים לא היה שם מלבד דבר אחד.

סינרגיה מופלאה בין גבר לאישה, מהראש והלב.
3 חודשים זה לקח לך. מותש ומרוגש חזרת כדי להגיד לי שבחרת בי.

אנחנו חוזרים לביחד שלנו, לביחד המאוד מיוחד שיצרנו. יש גווני מגוונים שונים לביחד הזה ואנו ניצור וניצוק לתוכו עוד. לאט.

אולי אם אכתוב את זה, אצליח לעכל את המהפך המטורף .

אני והוא מתחתנים.

"אמא!" צרח לי בקול נשנק בטלפון, "יש 4 כפנים במאגר שלנו!"


לא משנה שאני כרגע באמצע פרוייקט, צוות שלם עומד ומחכה שאגיד כיצד להמשיך, אני זזה רגע הצידה.

"אני לא מאמינה!", ניסיתי לגייס את הקול הכי מופתע שלי ובו זמנית לנסות לזכור מהו בכלל כפן, "תשמע זה מדהים, איך, איך יכול להיות!?" עדיין שום רמז מהי אותה ציפור מסתורית שחדרה למאגרנו.

הגוזל נשנק מהתרגשות.. מספר לי את כל לשלשת העניינים מרגע הגילוי ועד שניה זו כולל תיאור מפורט של כל אברה בגוף המכופן של הכפן: איך הגיעה השמועה לבית הספר, איך התחנן למורה שלו שתתן לו ללכת למאגר לראות את הכפנים, איך הרשתה והוא רץ הכי מהר להספיק לראות, איך עמד שם וראה את ארבעתם וכמה שהם מהממים אמא, ואיך המקור בצורת הכף שלהם, והם לבנים, ויש גם אחד צעיר אמא, כי יש לו קצת שחור בקצה האברות, ואיך התקשר למדריכה שלו לספר לה, ואיך היא אמרה לו כל הכבוד שהתקשרת לשתף אותי וזה באמת מאוד מיוחד שלמאגר שלנו מגיעים כפנים, מחר ניקח את כל החוג לראות אותם..

וככה אני עומדת באמצע יום עבודה מטורף מעשיה, נותנת לאתנחתא הקומית הזאת למלא אותי, לפוצץ אותי באנרגיות ובגאווה.
בערב, בזכות שעון הקיץ, אני חוזרת הביתה בחצי שעה אחרונה לפני חושך, הרכב כאילו מושך אותי מעצמו לכיוון המאגר. אני מחנה ויוצאת החוצה. "איזה מפגרת את" אני אומרת לעצמי ומחייכת, מוציאה את משקפת הצפרות (פק"ל חובה באוטו של אמא צפרית) ומחפשת את הכפנים.
ארבעתם היו שם, שלושה בוגרים וצעיר מכונפים בפינה.

אם יש רגעים של אושר טהור, זה היה אחד מהם. משפחה.

וזה שתמיד טוב לו בזוג, יכול להיות לבד?
והנשלט בנשמתו, ודגש על נשמתו, היכול הוא להפוך לדום?
והשמנות, גם אם ירזו עצמן למוות, האם יצליחו להרגיש רזות?
הזאב הבודד, האם יוכל לחיות בלהקה?
העגום יכול להיות אופטימי?
והרומנטית הנצחית? תוותר על החלום?
העממי יכול להיות אליטיסטי?
והיא שכל כך ציפתה לו, תצליח להפנים שאין למה לצפות?
האם הקשקשנים באמת מסוגלים לשתוק?

עדיף שאשתוק.

הוא מוצא חן בעיני.