יומן הריון אינטרנטי

שבוע שלישי ברציפות אני בטיול צפרות

הבולבול הבא שעובר בסביבה שלי אני יורה בו.

אחר הצהריים בבית משפחת ...כרגיל כל שלוש מאות ילדי השכונה אצלי בבית. בעודי טורחת על הכנת צלחת הפירות (המפורסמת!) שלי, תוהים להם הזאטוטים מה אפשר לעשות.

אחד הציע להכין חבילת שי לשדרות. "כן כן"! נשמעו קריאות מכל עברי הבית לזוועתי הרבה.
מיד הוצאו קופסאות, מדבקות, ניילון, גלילים, צבעי מים, צבעי ידיים, מכחולים ושאר מרעין בישין ונפרשו להם בסלון..
קופסת המקס ברנר המפלצתית שקיבלתי ליום האישה האחרון נבחרה להיות "הקופסא" בעוד הגמדים מרוקנים את תוכה משוקולדים מפוארים..
כל אחד בחר לו משימה.. אחד כותב את המכתב, אחת מכינה מובייל, שניה גוזרת, אחת מכינה שרשראות, אחד מצייר,אחד קורא לעוד חברה שיבואו ועוד כמה משחקים במחשב..

וככה הם שקועים במעשה ידיהם הקטנות..סגרתי את הדלת בחדר העבודה שומעת מדי פעם מלמולים רחוקים ועובדת.

שעה אחרי...

"אמא תראי מה הכנו וגם מה כתבנו"

"נו, תקריאו לי"

(טעויות הכתיב במקור)

לתושבי שדרות היקרים

הנחנו מקווים שלא ירדו יותר קסמים עליכם ושתיחיו חיים יותר שקטים ותובים
ומזמינים אותכם ל... (שם הישוב) והינה מספר תלפון של אמא שלי 054-...

אח! לאכול להם את הטוסיק!

כשהנכד ישאל אותי לקראת עבודת שורשים " ספתא (טעות במקור), ספרי לי איך היכרת את סבא" אני אוכל לפרוט אחד לאחד כל ניואנס איך אני וסבא נפגשנו, איך הוא חיזר אחריי בעקשנות, איך התלבטתי, איך התחמקתי ממגע כיאה לנסיכה פרוסית חסודה, איך נשביתי, איך נעתרתי, איך סבא אוהב למצוץ לסבתא את בהונות רגליה.. (אופס, את זה לא היייתי צריכה לספר, טוב נו.. הגיל..היי! תמחוק את זה מיד מהמחברת!), איך התחתנו והולדנו את אבא שלך שאתה לא מאמין כמה שובב הוא היה, שהביא לנו אותך, אוצר שלנו.

בקשרים וירטואליים אין היסטוריה, אין גם עתיד, רק הווה: כאן ועכשיו. מתחבאים מאחורי שמות סתומים, הכל נעשה אינסטנט. מרגישים עכשיו, חווים עכשיו, ממצים עכשיו, גומרים הולכים.
אין תהליך, אין בניה, אין גישושים, אין התקלפות איטית.
שנינו, משני עברי הקו או המקלדת רוצים את אותו הדבר הרי. איך הגענו לאחר שיחה של שעה לכך שאתה אומר לי "אני אוהב אותך"...
באיזה זכות אתה קורא לי "אשתי" במייל ששלחת לי בבוקר?
כמה קדושה הייתה במילים האלה פעם. אני התחנכתי על קדושתן. ככה לימדו אותי, ככה אלמד את ילדיי.
אמא שלי הייתה המלכה של אבא שלי, לא הוא לא הלך על ארבע בבית ובטח לא ענד קולר, ואני די משוכנעת שאמא שלי לא החביאה סטרפ און בארון (אבל סרטים כחולים היו) .
לא,הוא הכין לה קפה כל בוקר למיטה, נישק אותה בדלת הבית לפני שהלך לעמל יומו ויצא.

יש לנו, לנשים שעוד מאמינות בפנטזיה הזאת, צורך עמוק להגיע למקום הזה גם.. אולי זאת הסיבה שחלקנו נמצאות כאן, האם דרך הבדס"מ נקבל את הגבר שמעריץ את האישה שלו? גבר שיבין את כוחה של אישה שמגדלת ילדים בתוכה, שמניקה, שמכילה פחדים ומנתבת, שמגוננת על הקן שלה כמו לביאה, ובשנים האחרונות מצמיחה קריירה אישית, חזקה ועצמאית?

הקלות הבלתי נסבלת של השימוש במילים מלכה, גבירה, אשתי.. יוצרות זילות ונזילות של מערכות היחסים הנרקמות, כמה גבוה עוד אפשר לשאוף כשאת שומעת את זה בלילה הראשון, שני, שלישי..

תבינו, נוצרת פה גם בעיה נוספת.. בפעם הראשונה שאת חלק מהמחזה ההזוי הזה את מאמינה באמת ובתמים שמצאת את גבר חלומותייך, נשאבת לך לתוך סיפור אהבה וירטואלי . טלפונים, אס אם אסים, מיילים.. ואת מגיבה, ואת משתפת אותו בכל החלומות הכמוסים שלך, ואת אפילו מרשה לעצמך להיות טיפה פגיעה והנה תראי כמה מושלמת את עדיין בעיניו כשאת וירטואלית, וכמה נפלא הוא.. כמה נפלא הוא. ואין גבול לאושר הוירטואלי שלכם.
ואז, במחי יד.. תגובה בפוסט שלא נקראת טוב, מייל שלא הוגב כפי שצופה..אס אם אס שלא הגיע בזמן.. סדקים, שברים.. והאיש הוירטואלי שלך שמכיר אותך וירטואלית כל כך טוב מתרחק, והשיחה הוירטואלית שלכם להבין מה קרה.. וירטואלית זה מתמוסס.
ואני נשברת בפנים בכלל לא וירטואלית מגבר שחושב שהוא מכיר אותך ולא יודע דבר וחצי דבר. ואין פה שום דבר שאפשר לספר לנכד עליו.

אנחנו לא נשברות כבר מגבר כזה או אחר, אנחנו נדהמות כל פעם מחדש משברה של הפנטזיה.
בפעם השניה והשלישית והרביעית והחמישית שאת עוברת את הסצינה הזאת את כבר נזהרת יותר ויותר, מעשית יותר.. עמוק בפנים המילים כבר לא נוגעות בך .. אם פעם ביקשת לעצמך אהבה מדהימה, היום את רק מבקשת שהמישהו הוירטואלי הזה באמת יטרח להכיר אותך קודם..לפני שהוא קורא לך אשתי/מלכתי.. האהבה כבר תצמח משם.

לא רוצה יותר זיקוקי דינור, רוצה שקט, מתון, מגשש.. רוצה להרוויח את ה "אני אוהב אותך". רוצה כוס קפה למיטה כל בוקר ונשיקה בדלת.. רוצה עוד ילד, רוצה סקס קינקי קצת, רוצה לשחק, רוצה חברות לכל החיים.
לטוב ולרע בחולי ובבריאות עד שהמוות יפריד ביננו.

מחר בבוקר אני נוסעת לאילת. הייתי אמורה להיות שם כבר מתחילת השבוע אבל זה כבר סיפור אחר לפוסט אחר.

בזמן שהגור יטבע ציפורים, אני אקרא לי ספר על החוף, אקח לי בירה, אנשנש סיגריה מעובר אורח, ואתהה בפעם האלף למה בעצם הפסקתי לצלול.

הרבה זכרונות יש לי מאילת.. כשהייתי ילדה אבא שלי, שהיה חובב נסיעות, היה מעיר אותנו באמצע הלילה וקורא "קדימה נוסעים לאילת"
כזה ספונטני הוא היה.. במיומנות מרשימה היינו אורזות מזרנים, אוהלים ואוכל לתוך ג'יפ הוויליס שהיה לנו ונרדמות עד אילת. באחת הפעמים שהגענו לאילת באמצע הלילה היינו כל כך שפוכים שנרדמנו במקום הראשון שהרגיש בחושך פנוי..
בבוקר התחוור לנו שישנו ליד פחי הזבל..

בכפר של רפי נלסון ראיתי שבדיות חשופות חזה, אף אחד לא עשה מזה עניין חוץ ממני..ילדת חוף בעולם של גדולים.
אבא שלי, שמאז ומעולם אהב את הים היה מראשוני הצוללנים בארץ, ואני זוכרת שהייתי מחכה לו על החוף שיצא מהמים ויספר לי על העולם המופלא הזה שמתחת. פעם הוא הוצא בעילפון. חשבתי שהוא מת מעקיצה של דג זהרון. אבל הוא, כשכולנו סביבו מחכים לאמבולנס שיגיע כבר הרגיע אותנו ואמר " מי יכול עליי!".
כשהייתי בת 12 הוא לקח אותי לצלילה הראשונה שלי באילת. ילדה, נערה מתבגרת עטופה בציוד ענק וכבד. יש לי תמונה מהצלילה הזאת, אני נראית מאושרת!
כשבגרתי והשתחררתי מהצבא החלה קריירת הצלילה שלי. הדרכתי צלילה במועדון תל אביבי ידוע. מוקפת אנשי שייטת מסוקסים יצאנו למסעות צלילה מדהימים. באחד מהמסעות הללו עשיתי את קעקוע סוסון הים שלי בטוסיק. כל אחד מהמדריכים בחר לו יצור ימי אחר. אני בחרתי את סוסון הים בגלל שהזכר הסוסוני נושא את הצאצאים, וכמה שהם יפים כשרואים אותם מתחת למים!

החיים לקחו אותי הרחק מקריירת הים, היו גם סיבות אחרות.. חזרתי לאילת כתיירת ולא חזרתי למים יותר. בכל פעם כשאני מגיעה לאילת אני הולכת למקומות שלי ונזכרת בילדות מדהימה ועם זאת חותכת בבשר מכאב.
מחר אני נוסעת עם הילד שלי. הוא לא בא לים, הוא הולך לציפורים. ואני אקח לי כמה שעות לעצמי, לבד מול הים.. הבירה והסיגריה ואשתגע לעשות את הצעד הזה להכנס עמוק עמוק לכחול הגדול הזה.
ולא אצליח.

קשים חייה של המלכה.

700 פניות קיבלתי ב 3 שבועות האחרונים, מבול בלתי אפשרי של צרכים ורצונות ופטישים שונים ומשונים.
יש לי כרטיס, די ברור שם מה אני מחפשת.
נראה לי שכל סאב זב חוטם באתר הזה פנה אליי. אנשים פשוט לא קוראים מה כתוב בכרטיס. רואים שמלכה מחפשת סאב ומיד מבול ההצעות האלה.. שום סינון.

בואו נסקור ביחד את ההיצע:

סאב ה "ון"- (מזוזון, ארנקון, בולבולון וכו')= אלה סאבים חמודים, קטנים כאלה ולא מזיקים.כמו פרבי. פרווה לחלוטין. אין להם דעה, הם כאן בכדי לשרת. וכל זמן שהם נמצאים ליד מלכה הם מאושרים. מלכות בדרך כלל די משתעממות משכאלה..

הסאבים חסרי הנסיון א'- הסוג הזה הגיע למסקנה כבר זמן מה שכנראה יש בהם נטיה כלשהיא לבדס"מ רק שהם לא ממש יודעים איך לתרגם את זה למעשים. יש בהם סינון מסויים למלכות רק בגלל פחד מהלא נודע. מלכות בדרך כלל מתעייפות מהר מאוד מהזן הלא סותם ת'פה הזה על הפילוסופיה הבדסמי"ת..

הסאבים חסרי הנסיון ב' - כמו זן א' גם הם רוצים בדס"מ, רק שהם נלחמים בעצמם שחס וחלילה לא יחשבו שהם לא גברים אמיתיים! חזקים! לוקח זמן לרכך אותם, אך כשזה קורה זה תענוג גדול! אלה טובים למלכות שמעוניינות בזוגיות עם גבר בחוץ וכלבלב בבית.

המאסטרים- בדרך כלל הם נשואים שאיבדו כל קשר עם נשותיהם. אלה סאבים מוסווים שנבהלו מההגדרה הפשוטה של סאב ומתהלכים ביננו בתחפושת. אלה פונים למלכות בצורה סחבקית תחילה ואח"כ מתחילים להיווצר הסדקים בחומת המגן.
מלכות מחבבות את הזן הזה כי הם נשלטים נפלאים.

הסאבים השרותיים (הסעות, נקיונות וכו')= כל עוד המלכות מבינות שהסעות הן לא באמת הסעות והנקיונות לא ממש מתנקים, הם זן לא מזיק ואפילו חביב.

הסאבים המושלמים= הם גבוהים וחתיכים, אקדמאים עם קריירה מרשימה גרושים שמטורפים על הילדים שלהם וקצת קינקים במיטה. מלכות מתות על הזן הנדיר הזה.
השיחה/הפגישה/ הסשן הראשונים מדהימים. הוא מקבל את כל מה שסאב מצוי מחפש. סשן עם רגש ואופציה להארכה.
ונעלם!

המושתנים הקטנים= אלה סאבים שמתחננים לתשומת לב, מרעיפים תכתובות, מתחננים למבט, מעריצים את האדמה שאת דורכת עליה. ובשניה שתתני לו צ'אנס בזכות ההתמדה תגלי שהוא מנהל מערכות יחסים מקבילות.

בוודאי יש עוד אבל הבנתם את הפואנטה.
האנשים בקהילה שלנו לא מיוחדים יותר, לא מעניינים יותר, לא כלום יותר.
מצאתי פה חברויות מדהימות, מצאתי פה גם הרבה פילוסופיות בגרוש, מצאתי המון אנשים עצובים ומתוסבכים שלא מצליחים להיות שלמים, ושלווים. מצאתי תשוקות בלתי ניתנות לרוויה, מצאתי מיאוס, מצאתי אנשים שמבקשים אהבה, מצאתי אנשים מצחיקים נורא.

הכל מכל וכול
רקמה אנושית אחת חיה.

התקשרתי, דיברתי עם כמה אנשים.. מסתבר שיש יוזמה עצומה מהמון גופים בארץ וגם מאנשים פרטיים

אבל..

הם לא רוצים לעזוב. לא רוצים להגיע למשפחות שהם לא מכירים.

אפשר להבין, אפשר גם לא.

חוסר אונים.

נסעתי אתמול עם הגור הבכור לטיול צפרות בצפון. לפני חצי שנה הוא נדבק בחיידק הצפרות ומאז בכל שבת אנחנו מטיילים עם המגדיר. לפעמים לבד, לפעמים בחבורה, מחפשים ציפורים נדירות, מקשיבים לציוצים, מזהים, ובעיקר מגלים את הארץ היפה שלנו.

אני אוהבת לטייל איתו.

שנינו לבד בג'יפ, גומעים קילומטרים ודלק ולא מפסיקים לשוחח. זה זמן האיכות האולטימטיבי שלנו. אף אחד לא מפריע לנו. בזמן הזה אני שמה את המוסיקה שאני אוהבת .. הביטלס, קווין, קרול קינג, כוורת.. לפעמים שירי ארץ ישראל הישנה והטובה..
ביום שישי כשיצאנו לדרך ארוזים ודרוכים לקראת המפגש עם הפלמינגואים בעתלית שאלתי אותו "אז מה שומעים היום"? "סיימון וגרפונקל" היתה התשובה ויותר גאה מזה לא יכולתי להיות.
היה יום משגע, והוא סיפר לי חוויות מהכיתה, אהבות ראשונות שמבצבצות להן.. גם אני מספרת לו על עצמי מגלה לו את הילדה הסוררת שהייתי ואנחנו צוחקים.
בלילה זרוקים באיזה אוהל בצפון, הוא מתקשה להרדם. אני נשכבת לידו, מלטפת לו את הגב כמו שעשיתי כשהיה תינוק והוא נרדם מחייך.
אח"כ אנחנו יושבים כל המבוגרים בחבורה, שותים יין ומתכננים את היום של מחר.
רק לקראת צהריים של יום המחרת, אני מדליקה רדיו לשמוע חדשות.
שדרות מופגזת
עזה מופצצת
הרוגים, פצועים..
שמתי לב שלאחרונה הפסיקו לדווח בחדשות על "מטחי קסאמים בשדרות" והחלו להשתמש במונח "ירי קסאמים לכיוון ישראל". מישהו סוף סוף הבין ששדרות היא חלק מהמדינה שלנו. האם גם אנחנו מבינים זאת? הייתי רוצה לאמר שכן אבל לא כך הוא הדבר. אנחנו רחוקים, מבלים, נהנים, הילדים שלנו לא סובלים מחרדות והלם, והם לא נתונים בסכנה קיומית. יום יום סכנה קיומית.

אם הייתי גרה בשדרות הייתי נוטשת מיד. בעד שום חלקת אדמה לא אפקיר את ילדיי לסכנה. מצידי הייתי מקימה אוהל ליד ביתו של ראש הממשלה, אוכלת לחם ומרגרינה ובלבד לא לסכן אותם.
אוזלת היד של כולנו מרגיזה, מרתיחה!

שאלתי את הגור מה הוא חושב שצריך לעשות, הוא אמר שאנחנו צריכים לארח משפחה משדרות כפי שעשינו כשהיתה המתקפה על חיפה.

מחר בבוקר אני עושה מעשה. מתקשרת לעריית שדרות ומציעה את ביתי לארח משפחה.

הכלבה המשפחתית דורשת.

מצאתי אותה לפני חצי שנה ביד 2. בחור צעיר שעשה תאונה עם האופנוע והפך לנכה ביקש לה משפחה טובה.

אחרי שכלבת ההאש פאפי שלי נפטרה בשיבה טובה, הגוזל הגדול רצה לו כלבה חדשה. היו לי תנאים.

כלבה בוגרת
שקטה
לא אלימה
לא נובחת כמעט בכלל
שלא צריך להתעסק יותר מדי בטיפול בה
ואחת שלא זזה מהבית

בקיצור ביקשתי דג.

לא וויתר הגוזל, "אני רוצה כלבה, לא יכול להיות שלא תהיה לנו כלבה"
שבע וחצי בערב יום שבת. הילדים מנשנשים את ארוחת הערב עם פיג'מות בסלון אני חיפשתי ביד 2 ונתקלתי במודעה:
"לברדורית בוגרת בת 4 תמסר לבית טוב בלבד רצוי עם חצר "

מאחר ואנחנו אכן בית טוב בלבד עם חצר הרמתי טלפון לשאול מה הקטץ' מופיס.
"אין קטץ.' אני נכה ולא יכול לטפל בה יותר. רוצה בשבילה את הטוב ביותר"
מאחר ואנחנו הטוב ביותר, אספתי את הילדים לאוטו- שרידי ארוחת הערב בפיותיהם, פיז'מות ססגוניות לגופם ואמם דוהרת בת ימה.

והנה היא בוגרת, יפה וחכמה והיא כל מה שביקשתי ולא העזתי לחלום עליו. "אפשר לקחת אותה?" "כן" הוא אמר, אתם נראים אחלה משפחה, "היא שלכם".

היא איתנו כבר חצי שנה, ואנחנו אוהבים אותה אהבת נפש.

אתמול היא החלה לדמם.. דורשת. בעוד 11-14 יום תהיה מוכנה לזיווג. ואני שתמיד רציתי משפחה ענקית אסתפק לעת עתה בערימת גורים לבנבנים.
מישהו מכיר לברדור שווה בסביבה?

יש לי אוסף ענק של צפרדעים. כבר שנים הן הולכות איתי.
הן היו היו איתי כשהגעתי לכאן, כשהתחתנתי, כשילדתי את שני בניי, כשהתגרשתי, כשעשיתי קריירה מצליחה, כשבא לגור כאן גבר חדש, עם שני ילדיו, כשכבר לא.

הן מלוות אותי בכל תחנה מחיי וכל אחת ואחת מהן מסמלת ומזכירה לי מקומות שהייתי בהם, תחושות, אנשים שחלפו בחיי. הגדולות שבהן מרוכזות בחצר, הקטנות יותר ממול הכניסה לבית מעט מפוזרות פה ושם..

הן חברות שלי, הן הבלוג שלי עם עצמי.

הנה הצפרדע הסרוגה שקיבלתי מהחיילת הבודדה שאימצתי. אחרי שנה בישראל והיא כבר קצינה (את העבודה על יצחק רבין ז"ל הכנו יחד) נסעה לבקר את משפחתה בליטא.
האם רקדנית אקזוטית בבר מקומי.. האב לא ידוע.. קיבלתי אותה חזרה בשדה התעופה בחיבוק גדול ודמעות והיא שלפה את הצפרדע שסבתה סרגה לי. הנה תראי מה הבאתי לך מליטא.

והנה הצפרדע שמרינלה היווניה נתנה לי בנסיעת עבודה לאתונה. עבדנו המון ובלילה הלכנו לאכול משהו יחד ליד האקרופוליס. בכל נסיעות העבודה שלי אני רואה את הערים היפות האלה רק בלילה. ושם באתונה, שיחת נפש של שתי נשים הפכה אותנו לחברות נפש. הנה הצפרדע היווניה שלך, אל תשכחי אותי.

והנה צפרדע מגושמת ושחורה. במבט ראשון המכוערת ביותר. בשבילי הדבר היפה עלי אדמות. בן 3 היה בני כנסענו לאיזה גן חיות ושם, בעמדת היצירה הוא בחר צפרדע מגבס וצבע אותה בנחישות, שחור בוהק, ואמר.. זה לאמא.

שלשום בלילה, נכנסה לי אילנית (סוג של צפרדע) הביתה. קטנה כזאת שלא זזה. נשארה דבוקה לדלת. סגרתי את דלת הרשת כדי שלא יתפסו אותה החתולים והלכתי לישון. בבוקר היא נראתה מתה. מסובכת בקורים דקים, לא זזה. אני לא יכולה לגעת בחיות מתות. ידיעתי שהעוזרת מגיעה היום ויצאתי לעבודה.
כשחזרתי היא לא היתה שם בוודאי טוטאה החוצה אחר כבוד.
היום בבוקר... טוק טוק אני עדיין עם קורי שינה עירומה במיטה, אני מזהה את הקול שלה (היא אומרת טוק טוק במקום לדפוק) נינה בואי!
ונינה נכנסת לחדר שינה, לא אכפת לה לראות אותי ערומה. אני אוהבת אנשים שיכולים להתייחס לערום כדבר של מה בכך, סתם בלי בגדים, שום קשר לאירוטיקה. ונינה אומרת לי "ננושצ'קה, יש צפרדע.. נו.. שלך?" העברית שלה היא בלתי אפשרית..אני אומרת לה כן, יש לי הרבה צפרדעים ונינה אומרת "לא! בואי תראי צפרדע" קמתי אחריה, נינה מובילה אותי לפח כחול ליד הדלת. בתוך הפח, ירוקה ובוהקת צופה בנו האילנית. חיה. מאוד מאוד חיה.
נינה ראתה אותה כך, שפכה עליה מעט מים וניקתה אותה מהקורים, והיא חזרה לעצמה, כל כך יפה ומרשימה. יצאנו לדשא (אני עם מגבת עליי) ושיחררנו יחד את האילנית.
חיבקתי אותה, נישקתי את נינה המקסימה שלי. והנה עוד סיפור צפרדע נארג בחיי.

יום נפלא לכולכם.

התינוק שלי בן 9 עוד מעט. הגוזל הקטן הזה שצמח לי בבטן וסרב לצאת גם בשבוע 42, זה שינק את שדי לילה ויום מצמיח לו כנפיים קטנות, מלאכיות, גבריות ומלמד אותי כל יום מחדש אהבה מהי.

הגור שלי לומד מוסיקה. כבר שנה הוא אוחז לו במקלות התופים, בתחילה מהוסס, קואורדינציה קלוקלת, סתם רעש כזה שלא מתקשר לכלום. בכל שבת אנחנו יורדים למקלט התופים ואני רואה איך מתגבש לו האמן. הנה מתחיל קצב, הוא כבר קורא במחברת תוים, עושה עויתות מצחיקות כאלה עם הפנים כשהוא מתופף, והוא מרוכז ונהנה מכל רגע מההתפעלות שלי.

בהתחלה סתמתי את האוזניים באימה, אח"כ הנחתי אותן.. פתאום משום מקום התחלתי לזוז לקצב שלו, רוקדת לי במקלט הקר הזה. אני והגוזל.

לפני כמה ימים קיבלתי הזמנה לקונצרט. הקונצרט הראשון שלו. מכיוון שידעתי כבר כל מה שהוא יודע לנגן שאלתי מה ינוגן בקונצרט והוא אמר לי "איזה שיר כזה, לא זוכר.." "אז תזמזם לי אותו" ביקשתי... "די נו אמא, תעזבי כבר"
לא רוצה לעזוב.

הלכתי למחברת תוים DON"T YOU CRY היה כתוב שם. אקסל הרוס.

היום הקונצרט בשעה 16:00 צריך להביא הורים וכיבוד. אני אגיע יפה ויצוגית. אמעך את הגוזל הקטן שלי בנשיקות ("אמא תפסיקי כבר!)
ואבכה, הוי כמה שאני אבכה.

תחזיקו לו אצבעות..

Guns N' Roses - Don't Cry

Talk to me softly
There is something in your eyes
Don't hang your head in sorrow
And please don't cry
I know how you feel inside I've
I've been there before
Somethin is changin' inside you
And don't you know


Don't you cry tonight
I still love you baby
Don't you cry tonight
Don't you cry tonight
There's a heaven above you baby
And don't you cry tonight


Give me a whisper
And give me a sign
Give me a kiss before you
tell me goodbye
Don't you take it so hard now
And please don't take it so bad
I'll still be thinkin' of you
And the times we had...baby


And don't you cry tonight
Don't you cry tonight
Don't you cry tonight
There's a heaven above you baby
And don't you cry tonight


And please remember that I never lied
And please remember
how I felt inside now honey
You gotta make it your own way
But you'll be alright now sugar
You'll feel better tomorrow
Come the morning light now baby


And don't you cry tonight
And don't you cry tonight
And don't you cry tonight
There's a heaven above you baby
And don't you cry
Don't you ever cry
Don't you cry tonight
Baby maybe someday
Don't you cry
Don't you ever cry
Don't you cry
Tonight