לפני 15 שנים. 18 במאי 2009 בשעה 21:10
עם הבדיה שלי זה קל. כלפיה אין לי הרבה אחריות. הפכתי אותה, הטיתי את ראשה, חדרתי לכל נקב וחור, עתים בשעשוע, עתים בקרירות, לפעמים בחיבה. אבל כשעשיתי בה כרצוני, באמת עשיתי בתוך שלי. אם היה גבול, הוא היה כזה שלא הסכמתי לעבור כדי לא להיראות פולשני בעיניי עצמי.
הרבה זמן אני כבר יודע שיש לפני משימה אחרת – לדעת מה אני רוצה לעשות עם אחרת, שאיננה בדיה. יכולתי לשחק מעט על הגבול, ליצור דמות משולבת, ומעניין, לוטוס שלובת הרגליים היא מעין דמות כזאת, אבל איתה, בחסות הבידיון יכולתי עדיין להימלט מאחריות. כשהשארתי אותה עם מכנסיים ותחתונים מופשלים והלכתי לקנות בקבוק יין, ידעתי שאיש לא ייפגע, ואני עוד יכול לשבת על הספסל למטה כמה דקות, להרים טלפון ולעשות סידורים בעוד שהיא, למעלה, נרגעת מהכעס והוא מתחלף בתשוקה. כשהדפתי את חלצי למול הפה שלה, הקולות היחידים שהדהדו בחדר לא היו השתנקויות של גרון המתמלא בזין, אלא הנשימות הנרגשות שלי.
והנה הגיעה רוח, שלמרות חרישיותה פרעה בכל העצמים הקבועים. היא רוצה שאני אשמע את השריקה הנוקבת שלה, אבל גם שאדע שהיא יכולה להיות אוויר עומד, או סופה. בדומה לבדיה, היא תמירה ויפה ובהירה, אבל היא יושבת כאן ממש.
אז יצא ממני אחד כלב, יושב ליד, קצת הרגליים הקדמיות נעות אבל ראש זקוף, מסתכל קדימה, או מדי פעם דוחק את הירך שלה בחרטום ומלקק את היד. ויצא ממני אחד זאב, חמדן, שרוצה לקרוע ממנה את הבגדים ולנעוץ שיניים. והכלב מרגיע אבל לא מסעיר, והזאב מסוכן לטלה, אז הבאתי את הזאב-כלב, שרק נראה כמו כלב זאב, שהוא משוגע ומסוכן, אבל עם תחושת אחריות תמידית ויכולת להחליף בזמן בין הפרסונות. פתרון זמני.
אבל בסופו של דבר מי שיהיה שם זה אני, ללא פרסונות, ליד הגוף שלה, בתוכו, מסביבו. ההתעצמות של תחושת האפשרות של זה גורמת לנשימתי להיעתק. אני מרגיש לרגע צורך להניח את הכתיבה, ללכת ולקחת לי לגימת אישוש. ידעתי מראש שזו משימה לא קלה. גם אם אני רוצה לעשות מזה פיקציה, הרבה מאוד דברים מתנסחים במונחים של חיבה, של ארוטיקה קרובה, של נגיעות עמוקות. הניסיון להביא את זה לרמה מווסתת יותר, שיש בה גם שעשוע, גם לקיחה, גורם לי לחשוק שיניים. אני רוצה להגיד את הכל במונחים של סקס רוחני, של התמזגות, של עיניים פקוחות לרווחה פוגשות עיניים כאלה והזמן עוצר ואין מבוכה או רתיעה.
אבל זה לא שאני לא רוצה גם במין של תשוקה אנושית. לכן החלטתי שזו תהיה הקדמה. שאולי רק לצייר את הקונטור של זה, במונחים לא מחייבים, אסוציאטיביים, יכול להיות מספיק לעת עתה. לדבר, למשל, על כיצד הצצה חטופה בחזיה מבעד לחולצה שלה גרמה לי להלביש אותה בגדים תחתונים שקופים, דקים אבל הדוקים על העור הבהיר, היפה, ולהזות כיצד היא עומדת זקופה, עם חגורת הביריות והגרביונים מתוחים לאורך הרגליים הארוכות שלה (איזה צבע? פתאום אני חושב לאו דווקא על שחור, אלא אולי על צבע ערמון, קוניאק, או משהו קר יותר, כמו סגלגל תמים, ילדותי קצת) ואז אני מוליך אותה ושם את הידיים שלה על משהו, כמו קצה המיטה, או השידה, או הסורגים של החלון, ומזיז את התחתונים, את החוט הדק מבלי להסיר אותם ומחדיר את האצבעות עמוק פנימה ורק עומד רגע להסתכל בה ככה, מלא פליאה ותשוקה.
ואחרי שחדרתי אליה בדמיון אני יוצא והיא מסתובבת ויורדת לכריעה ולוקחת אותי בפיה בתנועות יניקה, והלשון שלה מחליקה על הבסיס ואני אוחז בראש שלה ומהדק אליי. את כל זה חשבתי.
באופן מפליא (ואולי לא), השחרור הממשי, כלומר הנקודה בה יצא ממני משהו שלא הכרתי, בא למול הנוכחות הממשית ולא הבדיה. אמרתי לה "בבקשה תישארי כדי שאוכל לעשות אותך כל הלילה". לא זכרתי אם אמרתי "לעשות אותך" או, הס מלהזכיר "לזיין אותך" או אפילו גרוע מזה. אמרתי לה שיש לי פיקסציה על הכוס שלה. בכגון אלה היא הרבה פחות עצורה ממני. באחת השיחות שלנו, דמיינו שהיא אוספת קליפות גרעינים מהרצפה אחרי משחק כדורגל (גרעינים במלח, או שאו נטורל, אני שואל את עצמי). ואז היא שאלה אם אני אוכל להאכיל אותה באיזה פיסטוק בזמן שהיא אוספת. אמרתי שאאכיל אותה במשהו אחר ואז אמרתי "אבל אם אני אהיה מקדימה, אני לא אראה שום דבר בזמן שאת מתכופפת". היא אמרה: "אתה יכול להאכיל אותי משני הכיוונים". אני מודה שגם בנקודה הזאת הראייה שלי התערפלה, אבל התחלתי לחשוב מה זה אומר קונקרטית. אני חושב שעכשיו יש לי שלל תשובות. וזה בהחלט יכול לכלול יציאה משותפת לקניות...
ולשאלה "איך עוד אפשר לאלץ אותי", חוץ מסיגריות (שאותן אפשר להחביא, דרך אגב, לא חייבים לחכות שהן ייגמרו), היו לי כמה תשובות. לא כולן בהכרח אילוץ (כמו הקפה, שיכול להיות פוטנציאלית), אלא גם מניעת הנאה. למשל, לכשנמצא יין שהיא ממש אוהבת (ואני בטוח שיש), אפשר יהיה לשחק ב"כל לגימה משימה", כי יש רק כוס אחת, והיא אצלי. משימה, כמו לעשות את הכלים כשאני בתוכה (והלגימות תוך כדי, בשביל המוטיבציה...), כמו לצלם תמונה מאוד אירוטית, לא יודע, אני חושב שכאן כדאי לאלתר.
ויש לי עוד פיקסציות שנוצרו בזמן הקצר הזה. הצהרתי על עצמי כמי שאינו פטישיסט כפות רגליים, אבל אני צריך לבחון את העמדה הזאת מחדש. מה אפשר לעשות בעניין הזה שאינו נדוש כמו פוט ג'וב (שדרך אגב, גם יכול להיות נחמד). אולי רק, למרות ההסתייגות שלה, הייתי רוצה לראות את הקרסול שלה רק לזמן קצר עם שרשרת דקה מסביבו.
כאמור, זאת הקדמה. ויכולתי להגיד עוד כהנה וכהנה, גם מכיוון הפיקסציות (התחת, בהחלט!) וגם מכיוון השעשוע, ובמגע הקרוב לא עסקתי בכלל, לא בינתיים. אבל הדבר החשוב ביותר, אני חושב, הוא לדעת שכמו שאני עושה בה שימוש להנאתי, אני יכול להיות כלי בשבילה, בשביל הצרכים העמוקים והפרועים ביותר שלה. שהיא יכולה לקחת את הראש שלי, להדק אותו לערווה שלה, לזיין לי את הפה, את הפנים, בעוצמה ובפראות, להניע את עצמה עליי כמו שהיא צריכה, בלי לחשוב על מה אני חושב, או על אם נוח לי או טוב לי. להיות שם לגמרי בשביל עצמה, ואני רק כלי עזר, ועוד כזה שנטרף מהנאה מעצם זה. מחמת ההנאה שלה ומעצם האפשרות להדדיות.
עכשיו נותר לקרוץ משהו מתוך מה שנאסף בתוך הקונטור הזה. קודם פתחתי את יונה וולך במקום שידעתי שאני רוצה – זה היה בעניין של זהירות ואחריות. פתאום אני מבין איך זה רלוונטי, כי בשיר הזה יונה מדלגת בין שתי הפרסונות, וכך זה מדבר באופן מסוים גם עליי וגם עליה משני הכיוונים:
"אבל אנוכי פוחד לפצוע בך. זה נראה מקום פגיע כל כך. תנסה, הייתה מעודדת אותי. ציפורניך גזורות היטב". (עמ. 148)
