|
|
|
ארי בסוגר, איזה צירוף מילים שחוק. מה הוא אומר בעצם? מישהו שביתו המטאפורי אינו מכיל אותו - גופו, אורח חייו, החברים שלו, היום יום שלו והוא הולך בסוגר לצד אחד, לא משתהה וחוזר, חולף בינתיים על פני עץ באובב שעשו טובה ושתלו לו שם, לא טורח לטפס על הסלעים המדורגים המובילים לחלק העליון של הכלוב. מריח בבוז את בשר הבקר המדובלל שהושלך פנימה, אולי אפילו דורך עליו בכפתו הכבדה אבל לא נוגע בו. שיניו נועדו למשהו אחר. כמה זמן הוא כאן? שבוע? שנה? עשרים שנה?
לא כל אריה בכלוב הוא ארי בסוגר ולא כל אריה שמגיע לגן חיות נעשה ארי בסוגר מיד עם הגיעו. אמנם זה צריך להיות חלק מטבעו, משהו שקשור לידיעה שהוא נועד לעשות מעשים גדולים. אריות אחרים מגיעים ורובצים בשמש, משתעשעים עם לביאות, אפילו משחקים עם הגורים בנינוחות עצלה. כשהם ישנים הם חולמים על תאו שלביאה על גבו, על דהירת חילוץ עצמות בסוואנה ועל הקרבות שערכו עם אריות אחרים על חסדי לביאות. אבל הארי בסוגר לא מתגעגע אפילו לחיי החופש. הוא יודע שהם אינם אפשריים מבחינתו, לא כל עוד הוטבע בו בפנימיותו הידע שהוא סורגי כלאו. ההכרה הזאת נולדה בתוכו מתישהו, ומאז הוא מהלך, רזה משאר האריות, זועף, המטפלים לא מתקרבים אליו. הם מזהים כאלה מיד כשהם מגיעים, או עוברים את הטרנספורמציה.
כשהארי בסוגר צונח מותש מעמל ההליכה, הוא נרדם וחולם, ואז הוא יודע יופי. הוא לא משוטט בסוואנה מישורית מצהיבה ולוגם מיובלים מעופשי בוץ. הוא הולך בנוף הררי, על שבילים סלעיים, בין עצי עד בכל גווני הירוק והאפור ושטחים פתוחים, מלאי פרחים בצבעי פסטל, כחול, כתום, ורוד עדין ורפה. השביל נעשה צר יותר ויותר ולבסוף הוא נמצא בנקיק שבקושי הוא יכול לעבור בו, אבל הוא יודע שמהסלע שבקצה בוקעת נביעה של מים מתוקים וקרירים. שם הוא לבד לחלוטין, מאושר. לכאן הוא אחראי, הוא הגנן הבלעדי, הוא יודע את השמות של השכבות הגיאולוגיות והוא לעולם לא עוקר נבט יחד עם העשבים הרעים.
ומשם הוא מגורש כשהוא מתעורר, סוקר שוב בעיניים את הסוגר לפני שהוא יתחיל בפסיעותיו, כבר לא מעיף מבט אפילו על הסוגר שממול, לא זקוק לתוספת מוטיבציה, רק לעבודה הקשה כדי לכלות את הזמן ולנסות לאכל את קופסת הפלדה, שמכילה מפתח לסוגר.
התווך נשאב מבין הפרודות. אל מול הנשגב אני יכול רק בפשטות להניח יד על ירך.
שלא כדרכי, התקלחתי לאט מאוד, ממרק כל תא. יצאתי והתנהלתי ועשיתי את מה שלשמו יצאתי, מסתכל לאנשים בפנים, יושב על ספסל ברזל, נשען על דלפק, וחזרתי עוד לאט כפליים, כל צעד הוא הרמת רגל והנחת רגל וחוזר חלילה, מרגיש כאילו המשקל שלי הוכפל בדיוק, כי בכל תא יש לי מידע חדש.
התווך נשאב מבין הפרודות. אל מול הנשגב אני יכול רק בפשטות להניח יד על ירך.
שלא כדרכי, התקלחתי לאט מאוד, ממרק כל תא. יצאתי והתנהלתי ועשיתי את מה שלשמו יצאתי, מסתכל לאנשים בפנים, יושב על ספסל ברזל, נשען על דלפק, וחזרתי עוד לאט כפליים, כל צעד הוא הרמת רגל והנחת רגל וחוזר חלילה, מרגיש כאילו המשקל שלי הוכפל בדיוק, כי בכל תא יש לי מידע חדש.
כל מה שהוא את ימתק לי, ואני אמתק לך. אמתק ללחייך, לאוזנייך, לגשר אפך. אמתק לסגור עינייך ובהיפקחן אמתק לאישונייך. ואעשה את דרכי מטה בשובל מתיקות לאופל המתוק עד עילפון
שוב בסוגריים. שוב בסוגרי
סוגריים, שוב בסוגר.
סוגר, סוגרים. נסגר, שוב
כלוא. לו- -
מעודי לא ראיתי עיניים פרט לאלה.
דף של נעיצה בצלעות.
הרבה שכבות של גומי
מתלכדות.
נוגעות זו בזו בחיבה.
התווים העדינים והמראה השברירי של הבדיה שלי גורמים לאנשים להלך לידה בזהירות. אני עצמי על פי רוב נזהר, לא לקמט, לא לקפל, חלילה לא לשבור. היא קצת מזכירה, נגיד, את ג'וליה רוברטס עושה את טינקרבל ב"הוק" – בוסית, נוחה לכעוס, מנהלת את החיים ועם זאת מעוררת חמלה באופן כזה שלמנוע ממנה אהבה נראה כמו פשע אכזרי, ולהעניק לה אהבה מחוספסת כמו להסתכן בניתוצו של פסלון פורצלן.
"איזה טינקרבל שאת", אני אומר לה כשהיא מסתובבת זעופה לידי. "את לא יכולה לצפות שאני אסתפק בבדיה לתמיד". הזעף שלה חצי ממשי וחצי נועד להוציא ממני רוך. "את יודעת שאת נועדת להיות רקע להתממשות. את חשובה במשימה הזאת".
"איך אני חשובה"? היא שואלת. "את מה שאני רוצה", אני עונה. "איך אני אדע מה שאני רוצה בלעדייך? את זה מה שאני מצנזר".
מבטה מצטעף. "מה אתה רוצה"? היא שואלת בנהמה. "מה אתה מצנזר"?
"אוה, יותר טוב", אני אומר. "ממש אני הולך להגיד לך מה אני מצנזר. הרווחת את זה בטח..."
אני רואה שהציפיה של המוזה שלי רק מתעצמת. היא יודעת שהיא תצטרך להרוויח את זה, כמה מעות שאשליך לה, מים לחץ, נתזים ובכל זאת היא רוצה בזה חינם. היא מתקוממת: "תגיד לי".
אני מניד בראשי. "מתי, מתי תלמדי לקבל ממני משהו בלי שאני אצטרך לדחוף לך אותו בכוח", אני אומר לה וכבר מתעורר בי החשק לרמוס את העדינות הזאת, להכאיב לה, בלי צנזורה, לספק אותה (מבלי לומר לה שצרכיה נחשבים משהו). לספק בה את עצמי בלי להתחשב בה כלל. "בואי הנה" ואני מושך אותה אליי מהעורף ומוריד בעוצמה ובבת אחת את המכנסיים שלה יחד עם התחתונים עד הברכיים, מגלה את משולש ערוותה הכהה. היא מצמידה בכוח את ברכיה ושולחת יד לכסות את השפתיים והפתח, אבל כתם הרטיבות על התחתונים לא מותיר מקום לספקות. "לא. תגיד לי. אני לא נותנת". היא אומרת לי במרדנות ומנסה למשוך את המכנסיים למעלה. היד שלי, המחזיקה אותם בקו הברכיים שלה לא מאפשרת את זה. ביד השנייה אני חופן את הישבן הקריר שלה ומועך בעוצמה. אחר כך אני מקרב את פני לפניה ואומר בשקט: "אני יורד לחנות להביא לי בקבוק יין. בינתיים את תעמדי כאן ככה, כשהיד שלך מחזיקה את המכנסיים בקו הברכיים כמו היד שלי ובאופן מנטלי את תתרגלי ישיבת לוטוס. רק בדימיון. את גם תחשבי באיזה אופן את יכולה לענג אותי בזמן שאת יושבת ישיבת לוטוס. ואני מרפה את ידי מהמכנסיים תוך שאני מישיר מבט לעיניה.
לשניה היא משיבה לי מבט זועם, אבל לא זזה. אני מסתובב בלי אומר ומתחיל ללכת לעבר הדלת. "אני אתלבש", היא זורקת מאחורי גבי אבל אני לא עונה לה. לא עת לספקות עכשיו אצלי.
ביקור לח בחנות כשעל פניי חולף מדי פעם חיוך שמשתהה שם רגע, אבל קשה לי לא לשאול את עצמי אם גם מפניי אני מצנזר. "קצת בחרדה"? "-אולי". ההכנעה לא פשוטה כמו פעם, ההתמסרות לא פשוטה, אבל אולי יש בה משהו נכון יותר, נעים יותר, מוחשי יותר. זה כשלעצמו קצת מפחיד, אבל מרגש. בחרתי יין (הבחירה שמורה במערכת). רק בקבוק אחד. יש לי אחריות.
עשר דקות אחר כך אני פותח את דלת הבית וניגש קודם כל למטבח, לחלוץ את הפקק. אני מביא את הבקבוק וכוס אחת לסלון ומתאמץ לא להניד שריר בפניי, כשאני שומע את אנחת התשוקה המתמלטת משפתיה של המוזה שלי כשהיא רואה אותי נכנס. "את יכולה עכשיו להוריד את המכנסיים לגמרי", אני אומר לה והיא ממהרת להיענות. קולות חיכוך של שיער רטוב בקפלי עור מלווים את פשיטת המכנסיים. "את הכול", אני אומר לה ובזמן שהיא פושטת את החולצה, אני מביא מחצלת ופורס אותה על הרצפה, לצד הספה.
היא מניחה לי לסקור בעיניי את גופה היפה, היקר כשאני מתיישב פרקדן על הספה. אני שולח את ידי אל ערוותה, לגעת בשפתיים הלחות, שולח את כל כף ידי אל בין הרגליים ונהנה מתגובת התקשתות הגב המידית שלה. אני מניע את כף ידי כאילו לחלוב את הרטיבות ואז מגיש את היד לפי, ללקק את מה שרדיתי, מתענג על המליחות העדינה. כעת לא נחוץ הרבה. היא יודעת ומתיישבת על המחצלת בישיבה מזרחית, מעלה בהתחלה כף רגל אחת תוך אחיזה בקרסול הבהיר והעדין ואז בתנועות גולמניות מנסה את כף הרגל השנייה, בעוד אני נהנה לראות את הקרומים של הפתח שלה נפערים. אחרי כמה ניסיונות היא מצליחה להגיע לישיבה יחסית משביעת רצון, ומניחה את שתי ידיה בצידי הגוף, ותולה בי מבט שואל.
"מה את שואלת"? אני מקניט אותה. "אמרתי לך לחשוב מה את יכולה לעשות", ותוך כדי כך אני מוזג את היין ולוגם. היא פוערת את פיה. "מה את רוצה? יין?" אני שואל אותה ורואה איך מצחה מתקמט ואז היא עונה: "לא. את הזין שלך". "-באמת?" "-כן. רוצה. את הזין שלך בפה שלי". "ספרי לי למה", אני אומר תוך כדי שאני פושט את מכנסי ושולח יד לפיה. "אני רוצה להרגיש אותך מתקשה בפה שלי, ממלא אותו, מתחכך בחיך. אני רוצה להרגיש אותו מותח את הלחיים שלי, נוגע בענבל ובמיתרי הקול שלי. אני רוצה להרגיש את בית הבליעה שלי מתכווץ סביבו ואני רוצה כשהוא יישלף שהטיפות מקדימות הזרע ימרחו על הלשון שלי ושהמרירות שלהן תעורר עליצות בבלוטות הטעם שלי. אז אני רוצה שכשהוא ייצא, תצליף בו על השפתיים שלי".
"נשמע מעולה", אמרתי, מתקשה להסתיר את גאוותי. יהיה לי קצת קשה להזדקר בפיה, משום שאני כבר זקור. "אבל בואי נוסיף פרט". אני אומר ומסמן לה לקום. כשהיא קמה, אני מזיז את המחצלת אל מתחת לתריס המוגף, ומסמן לה לשבת שוב.
מארגז המטמונות אני מוציא חבל וקושר את שתי ידיה לסורגי החלון, קשר הדוק, תוהה עם לחמול עליה אבל לא מתרצה ומוסיף משנה הידוק. היא לא חשבה שכך זה יתבצע ואותות ההתווסתות מחדש ניכרים בפניה, קצת חוסר אונים, אולי מעט מהמרדנות שהייתה קודם. אני לא משתהה הרבה ומכניס את הזין לפיה, הישר לכל אורכו. ראשה נחבט מעט באדן החלון. אני לא חומל עליה והודף שוב אל תוך הגרון והיא נאנקת בעלבון. כעת אני לא זז, מרגיש את ההתכווצויות ואז נסוג מעט, לרווחתה. לשונה מתחילה להתפתל מסביבה ותנועות היניקה שלה שולחות בי רטטים של עונג. אני חוקר בתנועות עדינות את פנים לחייה ואז שולף את הזין ומניח אותו על שפתיה. לשונה מגיחה מפיה והיא מלקקת את טיפות הזרע הראשונות שמגיחות מהעטרה.
כעת אני יורד על ברכיי ומנשק אותה ובתוך כך שולח יד לערוותה. אני מעסה קלות את הדגדגן וגווה שוב מתקמר ומתקשת. "מה אני עושה"? אני שואל אותה? היא שותקת. "מה אני עושה?" אני חוזר שוב בשקט. "אתה נוגע לי בדגדגן", היא אומרת. אני מחייך. "אני רוצה לעשות את זה עם הזין", אני אומר ומטעים את המילה "זין". תוך כדי כך אני מתיר את החבל, ומוליך אותה לכורסה.
היא מתיישבת ברגליים פסוקות ואני כורע ומתחיל לחכך את הזין בדגדגן שלה. אני מניח את ידיה על שדיה, והיא מתחילה לחוג באצבעות מסביב לפטמות. היא נאנקת ומיציה זולגים על פלחי ישבנה. אני משחק בשפתי הערווה, חושף את הדגדגן מכיפת העור הקטנה שלו, מחדיר מעט את הזין ואז מוסיף לחכך. אני לוקח את ידה ומניח אותה על הזין שלי, והיא מהדקת אותו ומתחילה להניע את האגן מהר יותר. נשימותיה נעשות קצובות והיא נאנקת בעוצמה הולכת וגוברת. אני רוצה לראות אותה גומרת. כל כך, שאני לא בטוח שאצליח למנוע מעצמי את האורגזמה. ואז אני מרגיש את תנועות האגן שלה גוברות. אני רוצה שהיא תגמור. כף ידה מתהדקת עוד יותר. אני מלטף את ירכיה, את בטנה, שולח יד לשדיה וצובט קלות את הפטמות ואז תופס בשתי ידיים את ישבנה ומפסק אותו בעוד היא נהדפת אליי. למשמע האנחה שלי היא מפליטה יבבה, והתכווצויות ערוותה מגירות דביקות חמה כשהאגן שלה עולה אל על, אחוז בידיי.
כשתנועות האגן נרגעות, היא רואה שאני עדיין זקור ומביטה בי במבט שואל. "אנחנו חוזרים לחלון", אני אומר לה. הפעם כשהיא ניגשת אליו אני מסובב אותה כשגבה אליי ומניח את ידיה על הסורגים. היא מתכופפת, מפסקת את רגליה ומרימה את ישבנה אליי. אני מלטף אותו, מתקרב, ואז חודר פנימה בבת אחת. כשידי על כתפיה אני נע בתחילה בתנועות איטיות, מתענג על חומה, רטיבותה, מרגיש כאילו היא מנסה לסחוט אותי בהתכווצויותיה ואז מצליף בעוצמה על ישבנה. ה"איי" שנפלט מפיה, של ספק כאב, מקשיח אותי עד גבול האפשרי ואני חוזר על הפעולה, צופה בהשתאות באדמומיות הקלה. אני שוקל רגע אם להחדיר את האצבע לישבנה, ומחליט שזה יהיה עמוס מדי. אנחנו עוד ניפגש בתנוחה הזו ומלבד זה אני כל כך נרגש שלא נותרת בי עוד יכולת להתאפק. אני תופס את אגנה ומושך אותה אליי בכוח, בתנועות עמוקות, וגומר עמוק פנימה.
כעבור רגע אנחנו מתנתקים והיא מסתובבת ועומדת מולי. באוויר עומד ריח משכר, מערפל חושים. היא מקרבת אליי את גופה העירום ואני חש בחומו. ואז אני מקרב אותה אליי עוד, רוכן על אוזנה ולוחש משהו.
היא מרימה את הראש, מסתכלת אליי, נושמת עמוק ואז משחררת צחוק עולץ. אני מצטרף לצחוק שלה ומניח לה להתלבש, כשאני משתרע שוב על הספה. "בואי הנה, לוטוס", אני קורא לה כשראשה מגיח מבעד לצווארון החולצה. "אני צריכה ללכת", היא אומרת. "טוב, טוב. זה בסדר" אני אומר לה בקול מפויס, כשהיא מתפוגגת לאטומים.
היום היה יום. מתחילתו, זה מה שהוא היה.
מלא עד להתפקע. יכולתי לשקר. להגיד שמה שנמסך באברים זו אדישות. אתמול עכשיו
הלכתי לישון. עכשיו אני נזכר כשקמתי, רציתי לתת מתנה. חשבתי מה לתת לזמר המזוקן. הבה נעלה אותו באוב. אור כבר, והוא שר Memories גרסת 74. הוא מראה יותר מדי חולשה. אולי זו הבעיה. קול דקיק מדי. לא מסתדר עם כסף...
על מה שנראה כמו הבנה עמוקה, כמו שליטה ברזים, כמו אלכימיה פתאום מעיב ייאוש עמוק. משהו שצמח ברגע. משהו שאיננו שלי. בכל זאת בידיים אני מחזיק מתנה שהייתה אצלי כל היום. החזקתי בידיים. רציתי להשאיר לפני שיצאתי אבל לא הייתה שהות. אז חשבתי ככה: שמיכה להתכרבל בה בצד, ופעמון רועים.
בהתחלה זה התחיל לכתוב באותיות אנגליות. אמרתי, אולי חבל שאני מרגיש כפוי (מונח שאינו שלי) להחליף את הצד של האותיות. אולי מוטב ככה. ואז (אני אוהב "ככה" ולא "כך", למרות שאני מרגיש כפוי) ונהיה בטלוויזיה "ציד הצבאים". אם יש משהו משותף לצופי "הוט" ו"יש" זה ערוץ "הולמרק". כרטיסי ברכה, כרטיסים לרכבת, מוניות שרות מצוירות שאם יום אחד באמת נזדקק להן, הן שם. מה שאני אוהב ב"כלום" זה את החופשיות. ובכן, ובכן, אולי נתחיל בכך. מה שלומך? אני שואל, שואל מפוסק, שו, אל. איך היה הסדר? אי-ך. ?
?
אז נהיה בטלוויזיה צי ד הצבאים. אני לא יכול את זה לראות אב ל אני יכול לזכור. ה יה משהו די קשה קולנוע ניצן. קראו לו ניקי, את זה אני יודע. מי לא השתגע? מי השתגע ונשאר בחיים?
חשבתי לשים ברקנים באגרטל, אחרי טיול. האמת שאני חושב על זה אולי שבועיים. הם בשפע, הם יפים, הם לא יחסרו ברחוב. אבל מיד התעוררו הסתייגויות. איך לחתוך אותם? אין לי מזמרה. סכין בטח טובה יותר ממספריים אבל הפעולה נראית גרוטסקית. איפה אני אשים אותם? אין לי אגרטל גבוה. יש לי צנצנת לפרחים נמוכים. אז מה, לשים אותם בבקבוק? אין בקבוק עם פיה רחבה מספיק ליותר מאחד. אולי לשים אחד? אתה הולך ופתאום הנוף משתנה ואקליפטוסים מתרוממים ומתערבבים עם ריחות של דלק ודשא, עושה סיבוב, מנסה לעשות משהו יפה, מחפש משהו יפה, עדיין שובל של יופי כמו ריח קלוש מלווה את ההליכה הזאת, כמו ניחוח של מגע בפנים, במפתח הערווה שנשאר על הלחיים או על האצבעות והאוויר מזדהר. ואז סיגריה ועוד סיגריה והריח נמוג. לא לגמרי, אבל נשאר כל כך קלוש שהדבר היחיד שמקיים אותו זו הידיעה.
אני מודה למי שצריך להודות שהגעתי עד הנה, כי זו המחשבה שאבדה לי, אי שם בפאתי המזרקה. הידיעה. איזה סוג של תעוזה מופרזת, נכון? מה אני פאקינג יודע? איך כל הידיעה הזאת נהייתה דייסה עכורה במפגש הראשון עם מציאות קשה. אז מה זה, ניחוש?
אני אולי יהיר מדי בשביל להמעיט בערך הידיעה שלי. אולי אני פנטזיונר מכדי שאוכל להכנע לאפשרות של טעות. אולי אני פשוט לא מוכן להיות בשום מקום אחר מלבד כאן, עכשיו, בדיוק ככה. תקראו לזה להשתטות, תקראו לזה לחבוט בסלע, לנסות לסתת עם היד, אני מושך בכתפיים. באמת. לא יודע. זה מה.
פתאום התנהר מחדש sea song. די ברור למה, אבל התנועה הזאת עם הראש, של פמיליאריות מפעם ושל קבלת פנים מחודשת, להגיד "ברוך הבא". הייתי פעם בערב מחווה לאיש הזה בניו יורק, אבל אני לא רוצה להיות אסוציאטיבי. ברוך הבא. בוקר טוב (עוד רחוק, עדיין לילה). כן, זה רע. רע מאוד אפילו. כל מה שאני יכול להגיד זה שזה מאוד ממשי בשבילי. עד כדי כך שאני מוכן לטעות.
קצת כמו האילתורים של פעם, אבל על רקע שחור. אני לא רוצה בבלוג הזה, לא באמת. אני רוצה אותו באור. פרט לעדינות שלי לא נותרו לי הרבה נכסים, ואני מבכר לא לאבד אותה. אתה רוצה לשמר בעצמך את מה שאתה אוהב. רק משפט שנזכרתי בו במהלך היום:
ever tried, ever failed, no matter. tray again, fail again, fail better
worstward ho
איזה שם גאוני לנובלה. ופתאום צף לי שיר שלו. אבל לא אביא אותו כאן. שוב לא להשתרע על יותר מדי שטח. לא להלאות.
אני מנחית את היד על הידית של המאפרה המכנית והיא נתחבת פנימה, והדיסקית מסתובבת, נקיה, והמאפרה ריקה.
הבה נהיה תמציתיים:
מצחיק. קיבלתי את alice ב"מומלצים לך". טוב למלנכוליה:
