קורץ מבוץ

נכון שהחורף כבר נשכח מלב, אבל גרון אדום אפשר לקבל לא רק מחיידקים, כפי שנוכחה הפיקציה שלי לא מזמן. היא נכנסה כרוח סערה מבעד לדלת, יודעת שאנרגיות החיוניות שלה יכולות להקל במשהו את המדאובים שלי. כיאה למזג האוויר, היא לבשה שמלה פרחונית קלילה ודקת מתניים והפיצה ריח של סנדל ווד. חייכתי בנוסטלגיה לתקופת השמנים הארומטיים שהיו נמכרים בפינות הרחוב על ידי ארוכי שיער מתוך מזוודות תיבה ישנות. אני ישבתי מכונס, הסנטר נשען על אגרוף והצלחתי במאמץ להעלות חיוך על השפתיים למשמע צחוק הפעמונים של המוזה המחוללת. הנימפה שלי חלצה את נעליה והתיישבה על השטיח, לא רחוק מהכורסה שלי, ידיה מקיפות את קרסוליה וברכיה חשופות. היא שלחה יד והניחה על זרועי. לא הסרתי אותה, אבל גם לא הגבתי.
אחרי כמה דקות כאלה היא אזרה אומץ ושאלה: "אתה תיתן לי משהו מזה"?
תקעתי בה מבט נוקשה: "בשביל מה את צריכה את זה? זה סתם עכור. אני לא רוצה להעניש אף אחד שלא ראוי לעונש הזה".
אוקיי, היא אמרה והישירה אליי את העיניים החכמות שלה. "אז אל תתן לי מזה, אבל במקום לשקוע בזה, תשקע בי. זה אתה יכול". והיא הפשילה את אמרת שמלתה עוד מעט, כדי שאראה את מעלה הירכיים שלה, הצח והחלק.
משהו התחיל להפשיר בקדרוריות שהשתכנה אצלי בחזה בימים האחרונים. "לשקוע בך, את אומרת"?
היא ענתה "כן" צרוד מעט, ולשונה טיילה על שפתה התחתונה, הדובדבנית. הסתכלתי בפיה, השפתיים המלאות, ודמיינתי כיצד הן מתהדקות ונפערות מסביבי, את לשונה מרפרפת ולחייה יונקות והרגשתי כיצד דבר מה שנעדר כמה זמן מגופי מזדחל בחזרה. שלחתי יד לראשה והעברתי את האצבעות בין שערותיה. משכתי את ראשה אליי לנשיקה והיא פערה את הפה, מניחה לי לחדור אליו בלשוני. כשהכנסתי לפיה גם את אצבעותיי, הרגשתי את הרטט בגווה, מעין הקלה וגם גאווה על כך שהצליחה להניע תהליך שאי אפשר לעצור. כשראשינו נפרדו אמרתי לה: "תתפשטי ותשארי כאן בכריעה. אני כבר חוזר," והלכתי לארון לברור כמה אבזרי משחק.
החבל ידעתי שנדרש כאן, אבל רציתי עוד אלמנט. אחרי נבירה ממושכת, הבזיקה לנגד עיניי תמונה של שדיה של המוזה שלי, ואטבים הדוקים על פטמותיה. שלפתי שניים וחזרתי ולשביעות רצוני, היא המתינה לי בתנועת כריעה, גופה הבהיר גלוי ונכון. היא ראתה את החבל, אבל לא את המצבטים, שהטמנתי בידי לשם הפתעה, אחר כך.

תפשטי את המכנסיים שלי, פקדתי לפני שאני ניגש לכפיתה. היא צייתה בשקיקה, שבעת רצון על התפיחה שפרצה מתחתוני. ניגשתי מאחוריה וקשרתי את ידיה בפרקים ובמרפקים. אחר כך פישקתי את רגליה כך ששפתי ערוותה יהיו גלויים ונגישים, וקשרתי את קרסוליה בכל צד לכורסא אחרת. כשהייתי שבע רצון מהתנוחה, נעמדתי לפניה וניגשתי ישר למה שיהיה המנה העיקרית של הערב: לחקור את פיה וגרונה.

תחילה רק הכנסתי שתי אצבעות ופיתלתי סביב הלשון. היא נענתה במשחקי ליקוק ומצצה את האצבעות בתאווה. אז שלפתי את האצבעות ואמרתי: "פה גדול".
היא פערה את הפה בדממה. שמתי יד על סנטרה ולחצתי מטה, תוך שאני מרגיש את מאמץ הלסת שלה. אז הכנסתי שוב שתי אצבעות, אבל כעת יותר עמוק, אל הגרון. הרגשתי מיד בתגובת ההתכווצות, אבל בשל האחיזה שלי, היא לא הצליחה לסגור את הפה. עיניה הוצפו מיד דמעות וגופה רטט. הוצאתי את האצבעות מעמקי הגרון ואמרתי: "קצת אימון לרפלקסים. זה יעזור לך עוד מעט. תנסי להרפות". שוב ציוויתי עליה לפתוח את הפה. היא פערה אותו ואני חזרתי על תחיבת האצבעות בנחישות רבה יותר. הרגשתי את הסתירה בין הרצון לבלוע לאי היכולת ופתחתי בתנועות פנימה והחוצה של האצבעות. תוך כדי שלחתי את היד השנייה לערוותה, שלא הראתה כל התנגדות להחדרת האצבעות שלי לשם, לנקיק החלקלק והמשתוקק. הניסיון שלה לפלוט גניחת עונג כשאצבעותי בפיה שעשע אותי. ניגשתי אל מאחוריה והמשכתי במלאכת האצבעות בפה תוך כדי שאברי הזקור צמוד לעכוזה ומתגרה בשפתי ערוותה מדי פעם.
כשהרגשתי שנשימותיה מתחילות להיות מהירות וגבה מתקשת, קמתי ונעמדתי מולה, אברי בגובה פיה. היא פערה אותו ואני חדרתי אליו, אבל כשהגעתי לעומקו הפסקתי לנוע. "חכי עכשיו ככה", אמרתי לה. היא נסתה להגיד משהו, אבל אני הידקתי את ראשה אלי, מונע ממנה את היכולת להוציא קול. כמה שניות של געש מענג ואחר כך שחררתי. "עכשיו עוד פעם, ליותר זמן", אמרתי לה והדפתי את חלצי שוב אליה. היא רעדה, נסתה להזיז את הראש שוב לאחור, אבל עצרתי אותה בידי. אחרי זמן מה נרגעו מעט העוויתות ואני שחררתי את הלחץ והנחתי ללשונה לעטוף אולי ולערסל את אברי שבפיה. מדי פעם נעצתי את עצמי עד הסוף ובאחת הפעמים הללו שלפתי את מצבטי הפטמות ובתנועה מהירה ומפתיעה הידקתי אותם על שדיה.
הפעם גניחת הכאב וההפתעה שלה גרמה לפיה לפלוט אותי החוצה. הנחתי לה להתרגל לתחושה החדשה בשפתיים חשוקות כמה שניות ואז ניגשתי שוב ואמרתי לה: "פה גדול". הלסת שלה התרופפה בקושי, אבל הפעם לא הדפתי את עצמי עד הסוף, אלא הפקרתי את עצמי למה שהרגיש כנשיקות על פני האבר המייסר-מענג.
פקדתי עליה לשלוח את אצבעותיה עד לאן שהן יכולות להגיע, למפתח עכוזה, ולגרות את קצות השפתיים ופי הטבעת. תוך כדי כך שלפתי את עצמי מפיה, ונשכבתי מתחת לערוותה הנוטפת. שלחתי את לשוני היישר לדגדגן שלה, וליקקתי בתנועות חסרות רחמים. היא פלטה יבבה שהתגברה עוד יותר כששלחתי את היד למצבט, הרפיתי וסגרתי שוב. הקולות שבקעו ממנה היו צרודים, כאילו אורח אלים ביקר בגרונה לאחרונה. היא גמרה בעוצמה, אבל הטון העמום של קולה הבהיר לי שיש צורך בהמשך טיפול. "מה קורה"? שאלתי. "קצת אימצת לי את הגרון" היא אמרה בהתגרות. ליטפתי את לחייה ואמרתי: "תראי, יש שתי אפשרויות. אחת, שאני אתן לך לשתות גוגל מוגל, אבל טבעי, ישר מהמקור. אבל את כל כך יפה, והיית כל כך טובה וגירשת את הרוח הרעה שרבצה עליי קודם, ואני חייב לגמור בתוכך. אז אולי את הגוגל מוגל אחר כך, במטבח?"
היא צחקה את צחוק הפעמונים שלה ורכנה קדימה, זוקרת את עכוזה כשחדרתי ללחות ערוותה בתודה, אוחז את שני פלחי העכוז שלה כמו שני חלקים של ספרה שההוויה כולה תלויה בפתיחתם וסגירתם. הנעיצה האחרונה הייתה כמו נקישה על דלת פנימית סודית שנפתחה לקלוט את מה שנאגר בי, לא המרה השחורה, אלא התשוקה, השמחה האצורה.
עכשיו, במטבח, כשהכפית בוחשת בחלמון והחלב מבעבע בסיר הקטן, אני מחייך להשתקפויותיה של המוזה שכאן ניבטות מהקירות.