לפני 15 שנים. 21 במרץ 2009 בשעה 3:39
ואני לא יודע לכתוב יותר. קצת מפורק. חושב על פוני. חושב אם אני מסוגל בכלל לדבר באותו סוג של כנות. גם קצת קר לי ואני מרגיש מבויש ששלחתי פעמיים את אותה תגובה ומה התקפות של רגש, ומה מזה רצון וצורך ומה אמת.
והכרתי מישהי שעשתה את הבוקר שלי להנהון מלא נינוחות, בניגוד לכל הגיון. ישבתי באוטובוס 58, שלא נסעתי בו דורות ולא יכולתי לפתוח ספר אפילו. רק להשעין את הסנטר על היד ולחשוב עליה.
מאחורי המזנון החום חורק ספונטנית. לפעמים מוציא חריקה עזה כזאת ש...
לך לישון. לא פשוט...
יום שלם שרתי בקול רם. ברחוב, במסדרונות, ברחוב. כשאני ככה אני שר.
לא מבין בדיוק מה זה.
