קורץ מבוץ

חשבתי לשים ברקנים באגרטל, אחרי טיול. האמת שאני חושב על זה אולי שבועיים. הם בשפע, הם יפים, הם לא יחסרו ברחוב. אבל מיד התעוררו הסתייגויות. איך לחתוך אותם? אין לי מזמרה. סכין בטח טובה יותר ממספריים אבל הפעולה נראית גרוטסקית. איפה אני אשים אותם? אין לי אגרטל גבוה. יש לי צנצנת לפרחים נמוכים. אז מה, לשים אותם בבקבוק? אין בקבוק עם פיה רחבה מספיק ליותר מאחד. אולי לשים אחד? אתה הולך ופתאום הנוף משתנה ואקליפטוסים מתרוממים ומתערבבים עם ריחות של דלק ודשא, עושה סיבוב, מנסה לעשות משהו יפה, מחפש משהו יפה, עדיין שובל של יופי כמו ריח קלוש מלווה את ההליכה הזאת, כמו ניחוח של מגע בפנים, במפתח הערווה שנשאר על הלחיים או על האצבעות והאוויר מזדהר. ואז סיגריה ועוד סיגריה והריח נמוג. לא לגמרי, אבל נשאר כל כך קלוש שהדבר היחיד שמקיים אותו זו הידיעה.

אני מודה למי שצריך להודות שהגעתי עד הנה, כי זו המחשבה שאבדה לי, אי שם בפאתי המזרקה. הידיעה. איזה סוג של תעוזה מופרזת, נכון? מה אני פאקינג יודע? איך כל הידיעה הזאת נהייתה דייסה עכורה במפגש הראשון עם מציאות קשה. אז מה זה, ניחוש?
אני אולי יהיר מדי בשביל להמעיט בערך הידיעה שלי. אולי אני פנטזיונר מכדי שאוכל להכנע לאפשרות של טעות. אולי אני פשוט לא מוכן להיות בשום מקום אחר מלבד כאן, עכשיו, בדיוק ככה. תקראו לזה להשתטות, תקראו לזה לחבוט בסלע, לנסות לסתת עם היד, אני מושך בכתפיים. באמת. לא יודע. זה מה.

פתאום התנהר מחדש sea song. די ברור למה, אבל התנועה הזאת עם הראש, של פמיליאריות מפעם ושל קבלת פנים מחודשת, להגיד "ברוך הבא". הייתי פעם בערב מחווה לאיש הזה בניו יורק, אבל אני לא רוצה להיות אסוציאטיבי. ברוך הבא. בוקר טוב (עוד רחוק, עדיין לילה). כן, זה רע. רע מאוד אפילו. כל מה שאני יכול להגיד זה שזה מאוד ממשי בשבילי. עד כדי כך שאני מוכן לטעות.