לפני 15 שנים. 18 באפריל 2009 בשעה 7:12
היום היה יום. מתחילתו, זה מה שהוא היה.
מלא עד להתפקע. יכולתי לשקר. להגיד שמה שנמסך באברים זו אדישות. אתמול עכשיו
הלכתי לישון. עכשיו אני נזכר כשקמתי, רציתי לתת מתנה. חשבתי מה לתת לזמר המזוקן. הבה נעלה אותו באוב. אור כבר, והוא שר Memories גרסת 74. הוא מראה יותר מדי חולשה. אולי זו הבעיה. קול דקיק מדי. לא מסתדר עם כסף...
על מה שנראה כמו הבנה עמוקה, כמו שליטה ברזים, כמו אלכימיה פתאום מעיב ייאוש עמוק. משהו שצמח ברגע. משהו שאיננו שלי. בכל זאת בידיים אני מחזיק מתנה שהייתה אצלי כל היום. החזקתי בידיים. רציתי להשאיר לפני שיצאתי אבל לא הייתה שהות. אז חשבתי ככה: שמיכה להתכרבל בה בצד, ופעמון רועים.