ארי בסוגר, איזה צירוף מילים שחוק. מה הוא אומר בעצם? מישהו שביתו המטאפורי אינו מכיל אותו - גופו, אורח חייו, החברים שלו, היום יום שלו והוא הולך בסוגר לצד אחד, לא משתהה וחוזר, חולף בינתיים על פני עץ באובב שעשו טובה ושתלו לו שם, לא טורח לטפס על הסלעים המדורגים המובילים לחלק העליון של הכלוב. מריח בבוז את בשר הבקר המדובלל שהושלך פנימה, אולי אפילו דורך עליו בכפתו הכבדה אבל לא נוגע בו. שיניו נועדו למשהו אחר. כמה זמן הוא כאן? שבוע? שנה? עשרים שנה?
לא כל אריה בכלוב הוא ארי בסוגר ולא כל אריה שמגיע לגן חיות נעשה ארי בסוגר מיד עם הגיעו. אמנם זה צריך להיות חלק מטבעו, משהו שקשור לידיעה שהוא נועד לעשות מעשים גדולים. אריות אחרים מגיעים ורובצים בשמש, משתעשעים עם לביאות, אפילו משחקים עם הגורים בנינוחות עצלה. כשהם ישנים הם חולמים על תאו שלביאה על גבו, על דהירת חילוץ עצמות בסוואנה ועל הקרבות שערכו עם אריות אחרים על חסדי לביאות. אבל הארי בסוגר לא מתגעגע אפילו לחיי החופש. הוא יודע שהם אינם אפשריים מבחינתו, לא כל עוד הוטבע בו בפנימיותו הידע שהוא סורגי כלאו. ההכרה הזאת נולדה בתוכו מתישהו, ומאז הוא מהלך, רזה משאר האריות, זועף, המטפלים לא מתקרבים אליו. הם מזהים כאלה מיד כשהם מגיעים, או עוברים את הטרנספורמציה.
כשהארי בסוגר צונח מותש מעמל ההליכה, הוא נרדם וחולם, ואז הוא יודע יופי. הוא לא משוטט בסוואנה מישורית מצהיבה ולוגם מיובלים מעופשי בוץ. הוא הולך בנוף הררי, על שבילים סלעיים, בין עצי עד בכל גווני הירוק והאפור ושטחים פתוחים, מלאי פרחים בצבעי פסטל, כחול, כתום, ורוד עדין ורפה. השביל נעשה צר יותר ויותר ולבסוף הוא נמצא בנקיק שבקושי הוא יכול לעבור בו, אבל הוא יודע שמהסלע שבקצה בוקעת נביעה של מים מתוקים וקרירים. שם הוא לבד לחלוטין, מאושר. לכאן הוא אחראי, הוא הגנן הבלעדי, הוא יודע את השמות של השכבות הגיאולוגיות והוא לעולם לא עוקר נבט יחד עם העשבים הרעים.
ומשם הוא מגורש כשהוא מתעורר, סוקר שוב בעיניים את הסוגר לפני שהוא יתחיל בפסיעותיו, כבר לא מעיף מבט אפילו על הסוגר שממול, לא זקוק לתוספת מוטיבציה, רק לעבודה הקשה כדי לכלות את הזמן ולנסות לאכל את קופסת הפלדה, שמכילה מפתח לסוגר.
לפני 15 שנים. 6 במאי 2009 בשעה 11:46
