אני זוכר כשקנו לי את "רובינזון קרוזו". מובן שכבר הכרתי את הסיפור אז, מתקליט או סרטים או ספר לילדים, אבל זה היה הדבר האמיתי. שבוע הספר, רחבת התיאטרון, אני בוחר את הספר הכי עבה בדוכן. ספר אדום, בכריכה דמוית עור, או שאולי זה היה עור אמיתי. הוצאת "דביר" או "שוקן" או משהו, מהודר, לוגו של מטבע עברי עתיק. כתב צפוף, מנוקד, שפה ארכאית. ניסיתי לקרוא, באמת שניסיתי, שנים אחר כך לא הצלחתי. לא הכניעה היחידה שלי לטקסט (שיקום מי שקרא את פינגנ'ז ווייק, ושיזהר לא להיחבט בראשו בסורגים כשהוא קם).
אבל גוליבר קראתי. אני לא יודע אם את הטקסט המקורי של סוויפט, אבל משהו קרוב. כיתה ב' אני חושב שזה היה. ההליכה השגרתית לספריה, הגיחה משורת מדפי "א'-ד'" ל"ה'-ח'", התרעומת של אסתר הספרנית. האמת? הספר היה משעמם, אבל קראתי. גם ספר הגיגים, לא דומה כלל לחוברת עם הכריכה הדקה שהייתה לי בגן, גודל A3 כמעט, אולי 20 עמודים, רובם ציורים, גוליבר הענק השרירי עקוד באלף עבותות של גמדים.
תעשה טובה, ששת, פרא אדם שכמוך, תהייה נדיב ותבאר לי אתה, מה נשלף לי הגוליבר הזה מהלא מודע?
ונחתום בשירם של אהוד מנור וקובי אושרת, בביצוע אילנית:
גולי גוליבר
איפה גוליבר?
לאן הוא נעלם, היכן הוא מסתתר?
גולי גוליבר
איפה גוליבר?
חזור עכשיו חזור מהר
לפני 15 שנים. 1 ביוני 2009 בשעה 22:13
