קורץ מבוץ

אני קול. באופן לא אופייני קצת. מה שיהיה יהיה סטייל, הרי ממילא לא יכול להיות אחרת. אולי זה נדבך חדש שאני עומד עליו. הרגשות לא מביאים אותי לשצף קצף, אלא לסף של רטט. קשה לדעת אם למדת משהו כשהשיעורים שאתה לוקח נמשכים כל כך הרבה שנים. ההזדמנות הבאה לבחון איך אני באה כשאני כבר כל כך רחוק מהפעם הקודמת, כל כך שונה. בלי אופוריה, בלי ודאויות.
אבל כן רטט, כמו שאמרתי, שמתעצם מאוד כשאני חושב על צדפתה. כך זה התנסח לי עכשיו, כשחשבתי לבקש, תני לי ללקק אותך. את לא יודעת כמה אני אוהב את זה.

ושיר ללוות את ההרגשה: