קורץ מבוץ

יכול להיות שלמרות שאני נחשב לבעל יכולת רגשית ויכולת מילולית נלווית, אני מסתיר הרבה. יכול להיות שאני בעיקר משחק על בטוח, שאני לא אומר את מה שאני רוצה. ששנים של למידה שמה שיש לי להגיד לא מפיץ שום אור, לא מתקבל בשום מקום, לא מחייה דבר הפכו אותי לכל כך שקול שאני בורר את מילותי עד שלא נשאר בכלי דבר שיכול לעבור ולהזין. ויכול להיות שמשום כך האלכוהול, כדי לרוקן את הכלי לעתים בלי לברור. ואז, הרבה פעמים, מה שיוצא הוא הצורך ולא התוכן. אז רגע לפני שאני מטשטש את עצמי אני רוצה להגיד כמה דברים באופן צלול:
אני חושב שקיבלתי בשוויון נפש גדול מדי את האמירה שזו פעם ראשונה שהיא הייתה ככה, וכששאלתי מה, אני חושב שהיא אמרה שזה היה נינוח. אם אני נזכר, היא עשנה סיגריה באמצע, בלי לחשוב על אם זה ראוי או טוב, ואני חושב שזה טוב. מאוד טוב. וכשהגב שלה התקשת, והנשימה התקצרה קצת והיא אמרה שיש לה דמעות בעיניים, ידעתי שאני לא יכול להגיד לה, "בואי אליי", אבל זה מה שהתנגן לי. והיה לי כל כך נעים.

אני רוצה מאוד שיהיה בינינו מין. כזה שיספק, שיממש משאלות ויהיה גם קרוב וגם מסעיר. היא מושכת אותי כל כך. היא כל כך יפה בעיניי. אני רואה את הדברים שצריך לגשר עליהם. את התערובת של מה שבא מתוכי ומתוכה והאופן שהדברים האלה נפגשים ומה שהם מייצרים. רוצה שזה לא ייאש.

אוהב לראות אותה ואת מה שהיא בפשטות. רוצה שהיא תרגיש מושכת בלי שהיא תצטרך לוותר על שום דבר בשביל זה, רק בגלל עצמה. רוצה שהיא תראה גם שזו התשוקה שלי, שהיא אליה, ממוקדת בה, בצדפתה, בעגבותיה, בגופה, בה. שהתשוקה הזאת באה ממני, זורמת ממני, לוקחת לעצמה את מה שהיא משתוקקת לו.