קורץ מבוץ

גבירה כהה שלי.

הכלוב נטל בעלות על המילה "גבירה" וטען אותה משמעות אחרת מכפי שזה בתודעה שלי. גבירה, תמירה ומאופקת, כמו בחלומות. כמו שאת.
לא כתבתי כאן ולא כתבתי בשום מקום, וזה משום שגם חיי מלאו וגם ניטלה ממני בתוך כך היכולת בגלל המלאות, אבל לא חדלתי להתבונן. היום יום שלנו שהתמזג לגמרי, שביעות הרצון בתוך כך, לא עוורו אותי. אני חושב עלייך, אצילית כל כך, עטופה בעצמך, יחידה, ואז אני חושב עלייך ילדה.
תגידי אשר תגידי, שהפוסט הזה מעמיס עלייך דמות שהיא שלי ולא את. לא אסכים. כל הזמן אני רואה את העוצמה. לפעמים אני פוחד רק שאני עוצר אותך. שחיינו עוצרים אותך. שבתוך כך העולם נחסר כי את יכולה לתת לו משהו ענק. לשמור אותך לעצמי, כמו שאני משתוקק לפעמים, זה אגואיזם בלתי ראוי.
את לא מודעת לפעמים לאצילותך. האצילות, זו מחוללת כאב גדולה. בעיניי זה אחד הכאבים. להיות לחוד, להסתכל ולהחליט, ההחלטה מתוך מחשבה. אין ברירה אחרת. או אם יש ברירה זה כואב שבעתיים. לקחת את הברירה האחרת זה עינוי עצמי.
גבירה שלי יקרה.