כמיהת הגפרור

רציתי לומר משהו

או אולי רק לכתוב אותו

על איך אתה אוהב בי את החלקים שאני פחות

על איך אתה מלמד אותי לאהוב, אותי.

והתחלתי, והשתתקתי, כי מה הן המילים אם לא דרך לצאת החוצה.

ולאן יש לי לצאת, כשאתה כולך בתוכי.

ההבדל בין החלומות שלי עליך לבין הפנטזיות שלי.

בפנטזיה שלי אני מאוננת עליך. בפנטזיה שלי אני ערה.

בחלומות שלי אני מאושרת כל כך. אתה כאן. אני כאן. הכל כאן. וכלום לא כאן להפריע.

גם בחלומות שלי כשאני נמלאת אושר ענק, והמציאות נראית לי כל כך קיימת ונוכחה.

כשאני מתעוררת הטעם שלך בפה שלי גורם לי לאחר לעבודה.

אני מסתובבת לצד השני וממאנת להפרד.

אני ממשיכה לחלום עליך.

כי כשאי אפשר יותר להסתובב לצד השני, כשאני ערה ועיניי,

אני נותרת ותחושות יתומות נשארות איתי.

אני אוהבת לחלום עליך יותר משאני אוהבת לפנטז עליך

יותר משאני אוהבת לאונן עליך

אפילו שלפעמים אני לא בטוחה שאני יודעת איך לאונן בלעדיך.

אני אוהבת לחלום עליך גם כשאני יודעת שאתעורר.

אני אוהבת את האושר גם כשבסופו עצב.

את הקפה המר שבסופו נדע את העתיד.

שלושה דברים,

אני פרקטית, המוח שלי אוטומטית הולך לחפש פתרונים.

אני חוכמולוגית, הרבה זמן נאבקתי בזה, לא בחוכמולוגיות כלומר גם, אבל בעיקר נאבקתי במי שאמר לי את זה.

צדק, צדקו. איךזה שאישה צודקת זה נתינה.

בכל מקרה, דוגמה ומופת. אני חוכמולוגית בלי מאמץ. כל כך בלי שרוב הזמן אני לא שמה לב. וגם כשכן אני לא מצליחה להתאפק. זה מכניס אותי לצרות, זה גם מוציא אותי מצרות. כמו בכל מוצר אבולוציוני לכל דבר יש איזו תועלת גלומה.

עכשיו אני רק צריכה להיות מספיק חכמה לוגית כדי לדעת ולהצליח לישם איפה כן ואיפה לא ובדיוק.

יצר האדם.

הדבר השלישי הוא שאני חולמת, אני חולמת.

קטן גדול, מעומק הסאב וממעלה הראש

אני כל הזמן חולמת.

יש מצב שהשילוב של השלושה ישא פרי מטורף להגשמה.

*

שאלו אותי בתקופה האחרונה מה אני לוקחת איתי מכל זה. תקופה, אירוע, רגע, שיעור, זה.

ובכלל נזכרתי בתיכון, ומה שלקחתי איתי מכל זה. ואיך זה מתמצת למשפט אחד.

"היטלר לא היה משוגע - אל תקראו לו כך, זו פריוולגיה שאסור לתת"

היא היתה המורה שהכי תשפיע עלי, היא לא לימדה אותי לאורך זמן אבל היא לימדה אותי הרבה. שיעורים קטנים שעדיין מחלחלים עוד פנימה עם כל צעד שלי. דרך הרווחים

תמונות שהיא סיפרה לנו שעדיין צרובות לי בקרנית. על המשפחה שלה, על אבא שלה, על אמא שלה, על אחותה, על להיות בת המשפחה היחידה שהיא דור שני. או דור אחד וחצי. וקצת. על מחלת האלצהיימר שהחייתה את השואה מחדש, כשכל השאר נמחק זה היה הזיכרון הכי חזק שסירב לעזוב. 

כשהיא אמרה לנו את המשפט הזה, וחרף התנגדויות עזות גם הסבירה.

זה נורא, לא? לדעת שהוא לא היה משוגע, לא מפלצת, הוא היה איש.

להבין שהוא היה איש, להבין מה הניע אותו, את ההגיון שלו, את הרוע הזה.

להבין איך השואה התרחשה צעד אחר צעד, את השיקולים הכלכליים, הפסיכולוגיים.

אולי אין מפלצות, אבל יש אנשים רעים בעולם.

וההיסטוריה תמיד יכולה לחזור על עצמה.

שיעורים שלא לומדים, לומדים שוב.

ולא לתת לאנשים את המחסה של המשוגע התורן לרוע שלהם.

דברים שקרו השבוע

ראיתי במבי, עופר, לרגע אחד, אולי כמה רגעים עד שהוא דילג ונעלם מהראיה. אבל הוא היה שם.

ניגנתי באקורדיון, קשה לקרוא למה שיצא מהאקורדיון מוסיקה תחת ידיי.

אני שוקלת ללכת ללמוד לנגן על אקורדיון. רצוי במרתף ממוגן מרעש.

לבשתי המון צבעים, הרבה יותר מידי צבעים

הסתפרתי, הרבה, כל הזמן ביקשתי שיורידו עוד.

תמיד מרגיש לי כמו משהו שנשאר מאחור יורד מהגב שלי כשאני מסתפרת.

יש בזה הקלה.

זריחות הרבה זריחות היו לנו השבוע.

וחוסר פחד, ללכת ברחובות באמצע שעת לילה מאוחרת.

לנשום ים בשעות מוזרות ועגלגלות של לילה אחרי לילה אחרי לילה

המון חוסר שינה.

חוסר תאבון

לעשן כדי להצליח לאכול, המון זמן שלא.

מכנסיים חדשים

וחולצה

נעליים עם נקודות

אייליינר משוח

לק כהה

 וללבוש את כל הדברים הלא מתאימים ביחד רק כי בא לי על כולם במקביל

לא לשים זין על אף אחד

לחייך גם כשאני בוכה

לחייך גם כשאני צוחקת

לדלג בצעדים, כי אני זורחת מבפנים.

לחבק. להתחבק. לחבק. להתחבק.

ולשמוע זכרונות של אנשים אחרים.

לגלות שנגעתי ושיניתי רגעים קשים לקלים יותר

למשעשעים.

לנגישים.

יש בי קסם.

ואני עושה אותו כמו שרק אני יודעת.

לא רואים עלי. לא לא. אבל אני קוסמת.

האיש על מכסחת הדשא מסתובב במעגלים, ויש את הטרטור של מנוע ודשא נחתך.

והגלים חוזרים על עצמם, והבריזה של הים מריחה ממלח שוטפת

ובין פיסת צל רעועה לבריזה שמחליקה השמש מלטפת בחום.

נעים. בדיוק כל כך שזה נעים.

ובאזור הכללי של בית החזה יש חלל שבו הלב שלי דופק את עצמו

והבטן מתכווצת ואין לי אויר, אני מרגישה מתנדנדת באויר.

קצת כמו התחושה הנוראית הזו של רכבת הרים.

של פחד והנאה. אבל פחות נורא. ויותר נורא ופחות.

ואני לא יודעת מה לעשות או איך להשקיט את עצמי מחדש.

ואני מתגעגעת ומתגרדת מרוב צורך לזכות בשלוות הנפש הידועה שלי

בקור הרוח.

חוסר האונים בתחושות שלי, ההבנה הפנימאית הזו שאני חסרת אונים נגד כל מה שאני מרגישה.

שאני פשוט מרגישה ככה, ושזה לא משנה בכלל שזה נוגד כל התנהגות ידועה שלי. כל בחירה מודעת.

וזו רק אני שעדיין נבהלת מהעוצמה של מה שאני הלא מודעת החליטה. יודעת ומרגישה. לסמוך. וביטחון.

וכשאני מרשה לעצמי זו השמש הזו שמחממת אותי בדיוק מושלם. בין הקור. הרוח. הגלים. ומכסחת הדשא.

וזה מטלטל את אמות הסיפים שלי ואני לא בטוחה שאני מבינה למה, רק שהם רועדים. מתנערים

מעלים אבקת דמעות שנדבקה בהן. וזה בלתי נשלט

זה חייב לצאת

אני מניחה ראש על חזה לב שדופק במתינות בעוד ידיים עוטפות אותי ונותנות לרוח ולשמש ולמלח להמשיך בלטיפותיהם גם.

אויר. ונשימה ובכי שקט שמרעיד ויוצא ויוצא. אני לא מחבקת חזרה. לא. אני רק מתכנסת שם נשענת. מקבלת.

אני לא טובה בלקבל, כאילו יש בזה חולשה, אני טובה בלתת. אולי בגלל זה אני כל כך רוצה שמישהו יקשור אותי ויעשה בי.

בעצם יכריח אותי לקבל בלבד. לשקוט על כל העשייה הנותנת הזו ורק להיות ולקבל.

החיבוק שאני מקבלת שם, לא דורש ממני מאומה. הוא רק נותן, הוא מחזיק אותי. מהווה את אמות הסיפים שמחזיקות אותי בזמן ששלי רועדות ומתפרקות משנים של אגירה והחזקה. כשאני מרימה ראש והים הכחול עודנו שם. והשמש. והרוח הטובה. אני מרגישה שהוקל לי.

שהחלל בתוכי פחות מכה על עצמו בקירותיו המקיפים. ועכשיו כשקצת יותר קל לי אני מנסה להבין, למצוא את קצה החוט ולמשוך הבנה.

להבין מה גורם לי לפרפר ככה, לפחד ככה.

אני מתחילה להבין, שאני מנסה למנן אותי מולו. לא למדר כמו לנסות לשלוט על המינונים. כי הוא רואה אותי, כי מהרגע שהתחלנו באמת לדבר מבלי לשים לב שמתי בו יד ומבטח וקפצתי. ועכשיו כל פעם שאני מנסה לעצור זה מפחיד. תנסו אתם לעצור באמצע קפיצת בנג'י.

אני מפחדת לספר לו ולהראות לו את כולי, את כל מה שקרה לי, כי קרה לי לא מעט. ואני מפחדת שזה כל מה שהוא יראה בסוף.

טלנובלה. שמרוב הדברים שקרו הוא יפסיק להצליח לראות אותי.

אני אחריהם, השתנתי כמובן, ויש דברים שהם מה שהם בעקבות אחד שתיים או שלוש.

אני לא מה שקרה לי. אני אני.

ואני לא בטוחה שאני יודעת איך להראות לו שאני אני. מי אני או מה אני.

אני מפחדת שבסוף מרוב עצים הוא לא יראה יותר אותי.

נימפה סקסית שרצה ביער מעשה קורותיה.

פעם מזמן הייתי מדריכת טיולים, אני מניחה שעדיין.

אני מתגעגעת למגע מפה בין האצבעות, לקווים היפים האלה של גאיות, אוכפים, רכסי הרים וזרזוף נחלים. ודאיות.

אני מתגעגעת לניווט עיוור, כזה בכיסוי עיניים. כזה שלומדים לנווט דרך הרגליים. על פי מדרך הרגל, להקשיב לתוואי הדרך בגוף. למצוא את הפלס של הגוף.

את הבועה הזו ולעקוב אחרי תנודותיה.

לפעמים כשאני יורדת מהאוטובוס, ואין לי אויר. אני עוצמת עיניים ומנווטת הביתה ככה. פוקחת עיניים לחלק שניה רק לראות שאין אנשים עמודים או צרכי כלבים בדרך.

זה לא אותו דבר, זה קרוב.

.

פעם עבדתי באחת הדרכים הצידיות, אני ועלוני מידע, ומפות משוכפלות על נייר לחלוקה.

לכוון, לשלוח לפינות חמד. אל הטבע. אל פריחה, אל עתיקות, אל תצפית ציפורים נודדות, אל אספן של היסטוריות דו גלגליות.

להיות שם. 

את הצ'ק לא הפקדתי. צוירה על גבו מפה אל פינה. והוא התעופף ברוח נודדת.

*

כשהייתי ילדה, ליטפתי את הקוצים, גם בקיץ. כי כל אחד צריך אהבה. דרך טיפות אצבעותי המלוחלחות.

גם היום אני מלטפת קוצים, אחרים. אחרת.

*

דרך מחילות מסתור, אחרי, יש מנזר "בית היופי" בשיחה עם הנזירות שחיות שם, שאלתי את הנזירה "יש לכן חיות מחמד?" 

היא מחייכת אלי חיוך של מישהי ששקטה, שתקה את נדרה ועכשיו כל שיחה צלולה. "הדבורים"

כוורות בית ג'ימאל.

ליד, בסיבוב יש בית גמילה מסמים. כפר גמילה.

גם הוא בית יופי משל עצמו. כשאתה מדבר עם תושבי הכפר, הם מספרים על היום הראשון של הכרה.

היום הכי קשה, היום שבו אתה מוצא את עצמך מביט במראה. היום בו אתה לא יכול לא להביט במראה.

כי אתה יושב בחדר שכל גפיו הם מראות. אין פינה אחת להתבונן בה שלא תמצא את עצמך מביט בך בחזרה. בעיניים.

ומסתבר שאין דבר יותר קשה מלהסתכל לעצמך בעיניים. לראות את מי שאתה במראה.

את מי שאתה לא. ואת מי שאתה רוצה להיות. ומה שלא תהיה. ואולי גם את מה שהיה.

אבל בסוף, יש את מה שעכשיו, אחרי זמן מה כל האניים האחרים שלך מתעייפים מהמשחק הזה.

הם נושרים. הם מתקלפים ממך ואתה נותר מתבונן בך. נוכח.

.

אחרי זה אפשר לאחוז במפה על כל קוויה העקלקלים. הפתלתלים.

לפתוח חלונות ולסוע דרך הכביש היפה בארץ.

בזהירות 395

אל מעיין הסטף.

ולקפוץ בידיים פרושות לתעופה

הישר אל הבבואה במים.

תודה.

הילדה שלך, הקטנה

הגדולה

תמיד בראש שלי, או בלב, או בעין הדומעת

היא לא תגדל. היא כבר לא.

וכל מה שיש זה קרעי זכרונות, כי חשבנו תמיד שיש את כל הזמן שבעולם לזכור. ולהיות. ולצור עוד זכרונות

אני זוכרת אותה, ואני נושאת אותה איתי. היא לא נשכחת. לא.

ושירים יפים יפים, ששרת לה באמבטיה, ששרת לה לשינה.

קשה לי לשמוע אותם. בעצמי, גם כשאני לבד. גם כשאני לא רואה את עוית הכאב שמפלח אותך רגע לפני שהיד נשלחת להעביר תחנה

או להסות את מי שמעז לשיר. אין יותר פזמונים ליקינטון, ולבבי אינו מתרגל לעצמו. ופעימותי אינן מתונות. ותינוק אינו מערסל שיר ערשו גם לא בטרם יסגור את עיניו.

גם בינות כל התינוקות שנולדים כעת סביבנו, אני זוכרת את הקטנה גדולה שלך.

היא לימדה אותי להיות אחות, למרות שהייתי אמורה להיות דודה.

היא נרדמה לי בידיים אחרי רגע וחצי ובחינה מעמיקה.

הילדה הראשונה של החבורה שלנו. זו שעשתה לכולנו בית ספר במה זה אומר בדיוק ילדים

ואיך מסתדרים עם הדבר הקטן עם רמת דציבלים לא מהעולם הזה ועם מתיקות שאי אפשר בכלל להסביר.

איך מנווטים עכשיו את החיים סביב ואיך מצליחים לדבר בין הנקה להנקה.

ואיך נהיית בבת אחת אמא.

ומתי לעזאזל גם מוצאים דקה לנשום סליחה, לישון.

ולראות את המהירות שבה היא התחילה כבר לזחול, אחורה קדימה, לשבת. לצעוד ולפרק את הבית

הדרכים היצירתיות שלה להחזיר את המוצץ לפה, ואת המבטא הצרפתי יוצא ברגעים הכי מצחיקים שיש.

הכל נשמע טעים יותר בצרפתית.

כשהם בבטן, גם כשאנחנו מציצים עליהם, הם סוג של תעלומה.

אנחנו לא יודעים איך הם יהיו, איך הם באמת יראו, את העיניים של מי הם יקבלו, או איזה אף משפחתי יהיה להם.

האם הם יהיו רגועים או אולי טרוריסטים קטנים?

איך הם יראו עוד חודש ובכלל עוד חצי שנה?

מה הם יחשבו? ועל מה הם יחלמו?

ולמה הם יגדלו?

וכל האפשרויות קיימות בנשימה אחת.

הם הכל, הם ממש ממש הכל.

היא הכל.

אפילו עכשיו כשהיא כבר לא

היא הכל.

מדלגת. דילוגים דילוגים, וצחוק, וחיוך עם שיניים ובעיקר בלי.

שתדעי, שזוכרים את הכל.

אני בסדר‬
‫במיטה‬
‫מקשיבה לברוס ספרינגסטין‬
יש לו שיר שנוגע לי בעמוק של הבטן‬
כזה שכמעט תמיד מעלה לי דמעות ללב‬  

כבר כתבתי פעם על השיר הזה כאן, הוא כל כך יפה. שמדבר על החלקים שבפנים, הסודיים,
אלה שלוקח זמן עד שאפשר להלך בשבילים שמהם אפשר להציץ ולראות את החיוך שמאפשר. הכל.  

‫יש לו מילים כל כך מדהימות‬ ‫
ולחן שממש לוקח אותך לטיול הזה‬ ‫
ויש את הביט הקבוע‬ ‫שזה כמעט כמו דפיקות של לב  

ואני מסתירה המון, לוקח לי המון זמן לתת למישהו בכלל באמת לראות אותי.
אני לא יודעת להיות אחרת. אני יודעת להראות אחרת. אבל לא באמת להיות.
זה קצת פורים. 

והפורים הזה כל כך שובר לי את הלב.   

לא, תיקון, הפורים הזה לא שובר לי את הלב.
יש לי חרכים בלב, ואחד מהם קצת יותר פתוח הפעם, מעלה עשן
פורים הוא רק תזכורת.  

מלאך היא לא תחפושת טובה במיוחד.   

*    

אני יודעת שמי שקורא את הבלוג הזה לרוב לא באמת מצפה להבין. אני יודעת שאתם יודעים שאני לא מאוד אוהבת להסביר את עצמי. או להראות את עצמי. ושאני נוטה להגיד דברים ברמיזות הרבה פעמים. אני יודעת ואתם יודעים ושזה בסדר. אני יודעת שאם הייתי מסוגלת לכתוב הכל, לא לסנן לא לחשב חשיפה ודאגה וכאב ואם הייתי פשוט כותבת כדי שלא רק אני אבין את רשימות הקוד האלה. אז היה כנראה הרבה יותר פשוט לכולנו.
היה הרבה יותר קל להבין, ולהרגיש, אבל אני לא יודעת איך לכתוב את הדברים האלה אחרת. איך לקרוא לילד 
אני בדרך כלל בתקופה האחרונה והארוכה כבר, מתיאשת בשלב הזה. ומוחקת הכל.  

אני מנסה לסלוח לעצמי. ואולי להראות את מה שאפשר זה יותר טוב מלא להראות בכלל. ואולי לא. ואולי כן. ואולי.  

מלאך היא לא תחפושת טובה במיוחד.   

גמרתי בצורה מטלטלת. כל כך חזק שרק מהגמירה נתפסו לי שרירי הישבן בעומק, כזה שלא מורגש אלא רק בתנועות מסוימות מאוד.

תענוג.

יותר טוב מפילאטיס.

ואולי זה בגלל זה שאני קלה לבכות, אבל לא נראה לי.

זה פשוט עוד משהו שנתפס לי, שהספיק לתפוס אותי סוףסוף.

אני לא משתפת, אני יודעת לתמלל את התחושות והרגשות ואפילו המחשבות שלי בצורה מדויקת. אבל זה שאני יודעת לא אומר שאני עושה החוצה.

אני לא משתפת, אני יודעת להחליק פנים ולא להוציא. איבדתי את האנשים הבודדים שהצלחתי לשתף אותם. זה החיים והחיים זורקים לנו כדורים ועלינו.

טרגדיה אחת ועוד אחת, זה כמומינוס כפול? זה יוצא מתישהו חיובי?

בכל מקרה החיים שלי דווקא לא טרגיים. ובסך הכל המצב טוב ואפילו מעולה. שלא לדבר על גמירות פנומנליות!

אבל יש גם רגעים אחרים, שוב חיים. לא סיפור גדול. ואני חושבת שאם הוא היה כאן עכשיו, החבר שאינו זוכר, הוא היה יודע שאני עצובה.

כי כשהיה לו שקט מידי בגזרה שלי הוא ידע שאני לא משתפת, ושמשהו לא בסדר איתי. ושצריך להכריח אותי להיות יחד.

אבל הוא לא זוכר, ואני מרימה אליו טלפון ולא משתפת רק כדי לשמוע את הקול שלו. למרות שגם הקול שלו השתנה, וזה בכלל לא אותו קול.

הוא לא נפגע, זה רק שגם חיתוך דיבור הוא זיכרון. וחיתוך דיבור הוא חלק גדול מהקול שלנו. וכי אני לא חושבת שהוא יראה את העצב הקטן שלי בתוך הטרגדיה של החיים שלו כרגע. אני לא משתפת. אבל היום אני נוחה לבכות, ויוצאת להתקרר ברוח וליבש את העיניים כמו ציפיות רטובות.

והייתי מספרת לו שסבא שלי מת, ושעצוב לי לרסיסים גם אם אני לא לגמרי מבינה למה או מדוע כל כך עמוק וחד.

אבל, אני לא מוציאה קול.

אני רואה אנשים הופכים להורים. אמהות ואבות. מתמודדים עם החיים. עם האהבה הזו האינסופית והדאגה.

אני רואה אנשים צעירים הופכים להורים. והם בכלל לא המוצר המוגמר הזה שהוא ההורים שלי.

שהוא ההורים שלנו, כי עד שמגיע הזמן שבו אתה תופס את ההורים שלך בתור בני האדם שהם, הם כבר הם.

נדמה לי ככה לפחות.

הם נדמים כמו סלע איתן, יציבים ואינם משתנים.

אבל כשאני מסתכלת מהצד אני רואה את ההתלבטויות, ההתחבטויות, ועד כמה השינוי בהם תדיר ונראה בעין.

ואיפשהו זה מתקבע אולי? איפשהו הם הופכים לאמא ואבא. והם מי שהם. ואתה מתישהו גם מבין בין כל המריבות בינך לבינם שהם לא ישתנו.

סבא שלי נפטר, ואני עצובה עד אין קץ. ואני מתקשה לקבל את המוות שלו. כי כשאני חושבת עליו הוא לגמרי חי עבורי.

אבל הוא מת. והוא איננו יותר.

ולא, הוא לא היה לי אבא חליפי, אני לא בטוחה שאני יודעת מה אבא אמור להיות בדיוק, אבל הוא היה סבא.

ואיכשהו בניגוד למוצרים המוגמרים שההורים שלי נראו לי בתור ילדה, סבא שלי לא הרגיש לי ככה.

הוא היה לי רך, ואוהב. אולי זה בגלל שלסבים יש את הפריווילגיה לא להיות הורים.

לא להיות קשוחים ומחנכים. אלא רק להיות עסוקים בלאהוב.

הוא היה סבא שלי, וכן, הוא גם דאג לי. זה בא ביחד.

ואהבתי אותו הרבה יותר ממה שהבנתי שאני אוהבת אותו.

הוא היה הסבא האחרון שלי. והיחיד שלא איבדתי כבר קודם.

למחלות או דמנטיות. הוא לא הלך לאט.

הוא מת, בשיבה טובה.

אחרון המוהיקנים. ראש השבט.

בעדינות, כמו בחיים.

ואהבנו אחד את השניה כי אהבנו. כי ככה. פשוט. נקי.

לא היו שם סיבות מורכבות או צורך בהגדרות ומילים.

משפחה.

הוא אף פעם לא התלונן או רטן שגדלנו ואנחנו פחות מתקשרים או באים.

הוא שמח על כל טלפון. והוא סיפר לי סיפורים.

וקצת לפני שהוא הלך, לפני שידענו בכלל שהוא עומד ללכת.

הוא אמר לי בשקט רק בין שנינו שהוא עייף כבר.

ושהחיים האלה, הוא סיים איתם.

אני זוכרת כמה שהוא חרד מהמוות לפני כמה שנים.

איך הוא פחד למות. פחד לעצום עיניים אפילו תקופה מסוימת.

הוא לא פחד יותר.

הוא מת, בשיבה טובה.

ועדיין כשאני חושבת עליו, הוא לגמרי חי.

והאהבה שלו, חסרה לי.