כמיהת הגפרור

בעדינות.

אנחנו משתנים, בעדינות אנחנו נהיים חלוקי אבן של החיים.

לא נשחקים כמו מתעגלים סביב הפינות.

אני חושבת שאנחנו תמיד משתנים. במכה. בעדינות.

ויש גם מוות.

והוא לא תמיד שבר או מפל

לפעמים הוא פשוט עמוק.

ולפעמים גם במוות יש מן העדינות.

כרגע פה ורגע לא.

כשאני חושבת עליך, אתה חי.

ואז אני נזכרת שאתה לא. ואתה מת.

בעדינות.

אנחנו משתנים כל החיים.

אוקיי, את הציור אני לא אראה לכם. זה לא.

אבל הנה אחד הדברים הכי יפים שיצא לי להתקל בהם במהלך צריכת הפורנו שלי.

7 דקות של גן עדן.

או גהינום, בכל מקרה. ברמה של מחוץ לעולם הזה.

מה אתם חושבים? דסקסו..

תוספת מאוחרת:

אף על פי שהטרוריסט הוא חברה נהדרת הוא חסר הציוד המתאים לתת את הצד הנשי לדיון הנ"ל. נשים? יש אישה בקהל?

הציור מונח ונשען עם הפנים לקיר. אני לא יודעת מה לעשות איתו.

אני לא מצליחה להחליט אם או היכן או אם בכלל אם בכלל לתלות אותו.

להציג אותו.

הוא יצא מכוון ולא לפני הרבה זמן. הוא לא לגמרי מהתת מודע שלי. אבל אחרי המסגרת הכללית, שהייתה יכולה להיות כל כך הרבה דברים. מה שיצא מהאצבעות המניחות שלי זה משהו שאני לא תמיד יודעת איך להסתכל עליו. אני לא בטוחה אם להציג אותו, לא כי הוא מעורר בי תחושות קשות. הוא לא. כבר לא. אני שלמה שם.

אבל אני גם לא רוצה לפתוח מקום לשאלות.

לא רוצה שישאלו אותי. שירימו גבה.

אז הוא כאן. בבית. אחרי הרבה זמן שהיה מאוחסן באיזו פינה מאובקת בעיר לגמרי אחרת.

ואני לא יודעת מה לעשות איתו.

בכלל, זה נראה לי כמעט נלעג לתלות ציורים שלי בבית. גאוותני קצת.

יש מעט מאוד מהיצירות שלי שאני תולה.

עברתי משרד, יש שם מלא קירות פנויים. אבל זה ממש לא ציור למשרד.

אולי אני צריכה לתרום אותו. אבל מי ירצה ציור כל כך אלים, עוכר שלווה יהיה המינוח. המדויק.

ואיך אפשר למסור חלק ממי שהיית או הינך.

בינתיים הוא מונח עם הגב לים.

אני לא מחזיקה תמונות בבית. לא שלי לא של משפחה חברים אהובים. אני לא מחזיקה בבית תמונות.

אבל יש לי כמה אלבומי תמונות קבורים באיזה מחסן או בוידעם או איפשהו. אני גם לא מאוד אוהבת להצטלם.

המשפט היותר נכון בנוי מבדיוק אותן מילים. אני גם מאוד לא אוהבת להצטלם.

אני דווקא מסתבר פוטוגונית או איזו הנפצה אחרת. יעידו חוזי הדוגמנות שעליהם אני מסרבת לחתום.

זה אולי מוזר בהתחשב בכמות המילים שכתבתי כאן ובכלל אבל לא נוח לי בתיעוד חיי. להסתכל אחורה. להשאר באיזה רגע. העכשיו יותר מעניין.

אני כן אוהבת לצלם, למצוא זוויות. ורוב אלבומי התמונות שלי מלאים בתמונות של נוף. של סביבה. של אנשים זרים.

אבל היום, נפלו עלי כמה אלבומים, חלקם בחבטה עזה וחלקם רכה. גדולים קטנים קשיחים ולא. ועלעלתי בהם. דף דף. והיו שם גם תמונות של חברים ומשפחה ואהובים ואני. והתמונות שלי התחלקו לי כמחשבה ראשונה לתמונות מהזמן לפני שהכרת אותי ואחרי. או בצמוד לתקופה שהכרנו. איך נראיתי. איך העיניים שלי נראו. איך החיוך שלי היה. השיער. הגבות. אללי הגבות! זה הצחיק אותי שזו המחשבה האוטומטית שלי. שגם כשאני מסתכלת עלי אני רואה אותך. באוטומט.

ומצאתי גם תמונות הרבה לפני שהכרנו שלא היה בכלל מה לחשוב עליך. תמונות שלי ושלה. מהתמונות שיגרמו לכולם חיוכי מבוכה. ואמירות כמו טוב שיצאתן מהשלב הזה.. אבל מאוד ריגש אותי התמונות ההן. כי מי היה מתאר לעצמו את כל מה שקרה אחרי. ויכולתי להסתכל רגע ולראות את העיניים שלה. צוחקות. מאושרות. בלי שום דבר שוחה מתחת לפני המים.

בלי עצב שטבע כבר ורק בוהה בך. מבעד לכל המים. מבעד לאדוות הקטנות שמרצדות שם כשהיא צוחקת.

היא לא עונה לי כבר, ואני נותנת לה. ואני מסתכלת על התמונות ויודעת שאין טעם. נוסטלגיה מעולם לא הייתה הצד החזק שלי.

אני אוהבת אלבומי תמונות, כבר לא עושים אלבומים. אנחנו מצלמים במסות ולא טורחים כמעט להדפיס. עיתונות הדפוס גוססת וגם אומנות הצילום.

אבל עדיין יש משהו בתחושה הזו של לשבת על הרצפה בתוך ערימה של אלבומים ולשקוע דף אחרי דף.

היינו ילדים וזה היה מזמן.

אני ו..

כשאנחנו מצליחים איכשהו למצוא זמן שהוא רק שלנו.

כשזה רק אתה ואני. אז פתאום הכל לימין העולם.ואפשר לשעוט במסלול השמאלי

במהירות מטרפת.

אפשר להיות אני ואתה.

ולצחוק ולחייך ולחייך סודות שמתגלים מחדש בתפארתם הקטנה

הפשוטה.

ואהבה גם היא מתגלה. בצניעות.

עקשנית ושאינה מרפה. רק מתכופפת.

מתעקלת.מתלפפת.

כשפתאום זה רק שנינו.

כלום לא הולך לאיבוד

וזה כמעט כמו פלא

להרפות ממך כואב כמו לאחוז בך. ולכל אחד מהם יש מחיר וגם אמירה. 

אני משתדלת לא להחזיק ולא לעזוב. אני משתדלת פשוט להיות איתך. 

ולנשום כל הזמן. כל הזמן לנשום. 

דרך הכאב. 

דרך הגעגועים המנסרים.

ואפילו דרך הדמעות שאני לא מרשה לאף אחד לראות.

דרך האשמה שאני לא יותר בשבילך. דרך המגבלות שאני.

אני מנסה לזכור לנשום דרך הסדקים הרבים שמחזיקים את מי שאני.

לא להתפורר. בעדינות. לזכור לשכוח קצת. רק קצת. כדי לא לזכור את כל מה ששכחת.

אני מנסה לשתוק את החולשה שלי את הנקודות שבירה. את כל הכשלים שאני נוחתת בהן.

אני מנסה להיות פשוט לידך. פשוט זה לא. 

אתה כבר לא תהיה מי שהיית. ומי בכלל נשאר מי שהוא היה? 

אני אזכיר לך מה שצריך ואתה תלמד אותי לשכוח את מה שצריך. 

לא להחזיק לא לעזוב לא לשחרר לא לנשום כן לנשום פנימה החוצה את כף היד לפתוח. 

לזכור להניח את התיק בצד ורק אז

חיבוק

יש דברים שאפילו אתה מזכיר לי לא לשכוח.

ותמיד אתה גורם לי לחייך.

בשביל זה לא צריך לזכור כלום או הכל.

אני צריכה אחרת. אז נעשה את זה אחרת. עוד לא ברור מה ואיך אבל זה יגיע.

אני צריכה לסיים את הספר שאני כותבת, זה שאני בהפסקה ממנו שכבר שכחתי שבכלל הייתי בו. 

אני צריכה לצייר. אני מרגישה את העיניים שלי מושכות מכחולים בכל פינה, דרך כל חלון. 

אני לא רק צריכה אני גם רוצה. 

בזמן האחרון החלומות שלי כל כך חיים.

זה נהיה יותר ויותר קשה לצאת מהם.

ואני צריכה להחליט האם לקפוץ על זה, לא עניינכם מה זה הזה הזה שאני צריכה או לא צריכה לקפוץ עליו.

נקרא לזה הזדמנות כלשהי. 

דילמה. שכזו. 

אה.. כן, מה קורה איתכם? מה שלומכם וכאלה? 

מזמן לא נדברנו. מה עם הזה שלכם? 

*עישונים במרפסת, רגליים על השולחן :) 

נכון העמוד הזה של המקלחת, המוט הזה שמחובר אליו הוילון הזה של המקלחת. הוא תמיד היה נופל עד שבאת עם כל הגובה הזה שלך וסידרת אותו. הוא עדיין תקוע חזק בין קיר לקיר. לא זז. ולפעמים אני מרימה ראש ורואה שהוא עדיין בדיוק באותו המיקום שבו שמת אותו. 

שלא לדבר על בקבוק הקולה שהבאת אלי בביקור האחרון שלך. שעדיין יושב במקרר ומחכה לפעם הבאה שתבוא.

מצחיק איך הדברים הקטנים שהעין שלי פתאום נופלת עליהם מחזיקים לי את הלב. פעור.

ואיך זה שגם כשהיית רחוק כל כך מרחק אוקיינוס מכאן. היית.

ועכשיו אתה לא כזה רחוק, נסיעת אוטובוס אחת. ואתה כדור ארץ שלם ממני.

לו יכולתי לבלוע אותו. להקטין את המרחק. להחזיר אותך לכאן ועכשיו.

אבל אני לא, אז אני באה ואנחנו מדברים וצוחקים 

ואני מנשקת אותך כל הזמן כי כל משפט שני אתה פוער לי את הלב.

כזה אתה. פוער לבבות מדופלם. 

גם כשאתה לא בדיוק אתה.

אני מתגעגעת.

אני רוצה, שתקשור אותי הפוכה לספה. מעוגנת לגמרי ומנוטרלת. הראש משתלשל מטה מקצה מושב הספה ומתוח אחורה בקוקו מחובר בחבל הדוק לרגליות האחוריות של אותה ספה. הידיים קשורות מטה ומתוחות לרגליות הקדמיות. הרגליים פשוקות ומתוחות גם הן. קשורות כמובן למסעדים. כשהייתי קטנה רציתי להיות גבוהה, אתה מותח אותי ככה כמו את המלך הנמוך מהסיפור שרצה להיות גבוה. גם תלו אותו הפוך מהמנורה, אני רק אומרת..

התזוזות שלי יהיו מינימליות. ואני בטח לא אוכל להזיז את הראש לשום כיוון. אני רוצה שתזיין לי ככה את החור.

אני רוצה שתזיין לי ככה את החור כשאני לא יכולה לברוח או להתחמק. כשכל מה שנשאר זה רק הפה והגרון.

ואז, אז אני רוצה שגם תיקח לי את הפה. שתדחוף לי טבעת שתחזיק את החור הזה פתוח. שתנטרל את היניקה ואת מעט השרירים שעוד עבדו רצונית. 

ככה אני לא יכולה להפעיל שום טכניקת הסוואה, לא יכולה לכסות בפעולות אחרות את פעולות שרירי הגרון הנחנק, הנחדר, הנבעל. 

את החור העצמוני הזה, שלא בשליטתי בשום דרך.

אני רוצה, שתגע לי בכוס בכל הטינופת המטפטפת שבורחת לי ממנו. שתהפוך אותי מעליך, אני אגהר אתה תתן לי ברכיה ישר לתוך הכוס, זה יכאב.

כל כך טוב, אני אצמד לברך חזק ג'ינס עבה אתה תחזיק לי את התחת חזק ותפער אותו ותנער אותי על הברך שלך חזק ומהר כמו מגבון לח על כתם חדש.

אני רק אלכלך אותך יותר, אני כזו טינופת מסריחה שמטפטפת מיץ זבל. פתאום אני אשים לב שאתה מושך לי את השיער מטה אלייך מצמיד את הראש שלי לשקע הצוואר. עוטף חונק. ואני אשים לב שאני זזה לבד. שהאגן שלי משפשף את הכוס המסריח שלי חזק על הרגל שלך מעצמו. ואתה תרגיש שהבנתי. שההבנה הצלולה של עד כמה אני זונה נפתחה. ואתה תספר לי איך אתה הולך להשתמש בי, ותחזיק לי את הגוף מהצואר ותחנוק לי את האויר ותניע אותי קדימה ואחורה. תתניע מחדש את התנועה הבלתי נשלטת של האגן הנדחק לרגל שלך. של הדגדגן שלי דורש את הלחץ הכואב הזה שאמור להביא הקלה כמו חצ'קון שדורש את זה. ולמרות ובגלל פשוט אי אפשר להמנע מלפוצץ. אני רוצה שתפוצץ אותי. 

אני רוצה, שתשבור אותי. אתה הרי דואג להבהיר לי בכל הזדמנות שכמו בכל דבר צריך שיהיה איזון ורווחיות. אתה לא כאן סתם ואם אני רוצה שתשאר אני צריכה לדאוג לך. אני צריכה לדאוג שתהנה. אתה אומר את זה בצער כבר כי אני לא ממש מספקת לך הנאה גדולה. מוצלחת במיוחד את כבר לא תהיי אתה אומר ביבושת. ולמרות שאת כזו גרועה מצאתי כמה גברים שמוכנים שתעשי עליהם את הרווח שלך. אני לא יודעת אם לנשום בהקלה או בהלה. כך או כך. כל חצי שעה יכנס לקוח תספקי אותו הוא יספק לך את הרווח שאת כל כך זקוקה לו כדי להגיע לאיזון איתי. ואני, בניגוד אליך לא כאן כדי לסבול. אם המערכת יחסים הזו שלנו לא תעבוד בשבילי, אם את לא תעבדי בשבילי, אני פשוט לא אהיה כאן. זה ברור? 

כן.

יופי, אז בגלל שבזבזנו כל כך הרבה זמן על הסברים מיותרים אז כל רבע שעה - כך שאת אמורה תוך שלוש שעות להגיע לאיזון אבל אני מכיר איזה בלאי את אז ליתר ביטחון הבאתי רזרבות.  

הגבר הראשון נכנס גמר לי בפה ודי מהר יצא מרוצה. אחרי כמה זמן נכנס השני השקיע בלזיין לי את התחת ואז את הגרון גמר ויצא. כמה דקות אחרי נכנס השלישי, זין קטן ולא האיש הכי הגייני אבל לא נורא. איתו כבר עבדתי קשה לכווץ את החור תחת למצוץ חזק וכלום לא עבד. בסוף הוא זרק אותי על הריצפה והתישב לי על הפרצוף. תלקקי טוב טוב. תדחפי את הלשון פנימה. ואני נחנקת ואוכלת את החור תחת השעיר. הוא מאונן במקביל וצובט לי את הפטמה ואת הדגדגן ודוחף אצבעות לכוס שלי כשהוא גומר לי על החזה ומתרומם אני מגלה עוד גבר שמתחיל לדחוף עוד ועוד אצבעות לכוס שלי. הזין הקטן עומד מעלי ומתבונן ולועג. ונרגע ומתחיל להשתין עלי. כשהגבר החמישי נכנס. לקרוא לו גבר זו כבר הגזמה כמו גם מצעד ה"גברים" שנכנסו אחריו. חלק לא יצאו מרוצים כי לא עמדתי בזמנים. היה להם תור לבד כמו מונית ספיישל שהופכת למונית שירות. אתה לא משלם אותו סכום על נסיעה קיבוצית. ולחלק לא מבוטל לקח הרבה יותר זמן להרגיש מסופקים כי כל פעם הם נשארו לצפות כחלק מהזמן לסיפוק שלהם והתגרו מחדש. מלכוד 22 שכזה. עד שכל החורים בערו לי מרוב שימוש מרוב שיפשוף. עד שכמעט נחנקתי טבעתי בשתן גבר מסופק באמת רק אחרי שהכל יוצא לו מהזין. עד שנקרעו לי החורים מכל מה שהם דחפו לי. עד שכבר איבדתי את יכולת ההבחנה בין החורים השונים שלי. ובין החורים לבין מה שאמור להיות אני. עד שכל מה שנשאר זה השפלה וכאב וצריבה. עד שעברתי את סף היאוש. עד שנשברתי והתודעה שלי קרסה על עצמה. עד שהשתרשה בי כל כך עמוק ההבנה שאני חור פעור שהשתן שלי פשוט השתחרר החוצה דרך הסוגרים ששכחו שהם לא חור פעור. 

ומה הכי יפה בכל זה?

שזה בכלל לא משנה.

מה אני רוצה.