כמיהת הגפרור

נסתרות ומסתוריות דרכי המבוך

ובין טיפות מילוט

הקיץ אפילו עוד נאחז

כל כך הרבה דרכים לחזור 

הביתה.

גם כשנדמה שהקרקע נשמטת, גם כשמרגיש לי שהשמיים נסדקים

וגם לפעמים כשכל הירוק בוער בזוהר שכזה שמבהיר מחדש.

ואיכשהו יש באויר ריח של גשם. 

ואני עומדת עדיין גם כשאני נשברת, גם כשאני נוחתת על הברכיים.

ואפילו כשאני מרכינה ראש. 

אני קמה לסיבוב נוסף.

אין אלוהים. ואין לי כל כוונה להתפלל אליו.

אני נוגסת ביסים גדולים מהחיים. מחזירה להם. 

טועמת. בולעת.

מנות גדושות.

אתה יכול לקרוא לי אופטימית. וזה בסדר. אולי אפילו מטומטמת.

אתה יכול אפילו לצחוק עלי ועל הרגליים העקומות שלי. 

אבל אני יודעת להתעקש כשצריך. ללטף כמו נחל עד שההר נחצב. 

עד שהאבן מקבלת חמוקיים. 

אתה יכול לומר שאני פגועת ראש. 

אני לא לבד. 

חלק מאיתנו אפילו מצליחים לשרוד. 

אני נוגסת לחיים בביצים. 

וזה מן ריקוד כזה, זה גרף כזה של כאב ואושר.

של יאוש וגם של החלמה.

ושל ניצחונות , גם גדולים. גם ענקיים. 

ושל אובדנות שמשאירים חלל פעור. גם אם נדמה שכבר לא רואים את מה שאיננו.

מרגישים.

בוא, בן זונה, בוא. אני רוצה לראות אותך עומד מול האופטימיות הזו.

מול השיניים הנשכניות שלי.

מול השפתיים הלוחשות שלי.

אל מול הנימים השקטים של הלב.

מחייכת

זה בסדר, מותר לך להשתין במכנסיים. 

החיוכים שלי מנצחים כל אחד. 

כל דבר.

הא.

אני יכולה להרגיש את העייפות בתוך הגוף שלי, היא מתמקמת תמיד בין הצלעות.  מיגרנה שלא ממש משחררת אותי מאחיזה גורפת כבר יומיים. לא נותנת לי באמת לישון. הקפאין משאיר אותי ערה. קומפרסים קרים ועצימת עיניים. אני מניחה כפות ידיים רטובות וחורשת אצבעות בין הצלעות ועל צלעות הכאב של לחץ על עצם מחזיק אותי עדיין ערה. לפעמים צריך כאב גם במקום אחר בגוף. ואני חושבת על הקול שלך לוחש במעמקי האוזן, זה מרגיע אותי הקול שלך. אין משכך כאבים מוצלח ממנו. 

לפעמים צריך לנעוץ ציפורניים בכאב כדי לשחרר אותו. אז אני נועצת בצלעות, בארובות העין.

אבל אני טובה לעצמי ורכה בקצוות ואיפה שחשוב. אני מחבקת את הילדה ההיא שברחה. שנפלה ושברה פעם אחר פעם את עצמה. כדי להשתחל דרך חור המנעול. 

אני מלטפת את העור על עצמות שהיא הייתה ומחבקת את הבשר שיש עכשיו. גם זה בסדר אני אפילו לא אומרת לעצמי. אני פשוט יודעת שיהיה. שכבר. שעכשיו. 

אני שוכחת הרבה דברים, אני בוחרת לשכוח ולהניח לכאבים את מקומם אי שם, כמו מטפסי הרים על צלע הר, מצבות קפואות ודוממות בתוך הרגע. אין אויר בפסגות. 

תנו לי עמק להתהלך בו, לשכשך רגליים באיזה זרם. ערוץ מקפיא או מעיין רותח. 

אני שוכחת ומברכת על השכחה. יותר מידי דברים נצרבו עמוק מידי בעצמות, הגיע הזמן להניח גם להם. לשכוח את מה שאולי הייתי צריכה לזכור. 

אין דפים חלקים. אבל אני, שכחתי

זה הכל מצטבר הרי, שכבות על גבי, הגיאולוגית שבי יודעת לקרוא בין השורות לזהות את הטלטלות את סוגי המשקעים. גיאולוג אף פעם לא שוכח את המאובן הראשון. 

הפיסיקאית שבי מבינה שאין דבר כזה בחירה חופשית לגמרי, אני לא מקבלת החלטות כמו שאני מסבירה לעצמי בדיעבד למה קיבלתי אותן. בסופו של דבר. 

הביולוגית שבי יודעת ששינויים הם חלק בלתי נפרד מהתהליך כדי שיהיה תהליך. שאנחנו כל הזמן רצים רק כדי להצליח להשאר במקום. הכל נתון לשינוי. והכל כל הזמן משתנה. גם כשנדמה לי שלא, גם כשאני נאבקת שלא, זה בעצם כן.

מנסה לשחרר את האבק שדבק בכלים באצבעות, ומרטיבה מחדש את הצבעים, אני לא עוצרת לתעד את העולם, לא, זה תמיד מגיע ככה. בפרץ אחד. הדברים שאין עבורם מילים. עבורי. ועוד לפני שהנחתי קו אחד, אני יודעת שהידיים שלי כבר יודעות מה הוא הולך להיות. 

והתוצאה עדיין תמיד מפתיעה אותי, 

הייתי רוצה לתעד את כריות האצבעות שלך וכף היד על חריציה ועמקיה. על רכותה ומסלולי הוויתך. הייתי רוצה להתמקם שם ולשכוח הכל. והיית נותן לי בטח. רק לקצת רק לטיפה. בדיוק מספיק. 

כמו הקול שלך. אני לא אבקש. אני בוחרת שלא לבקש. 

המילים כבר לא באות לי בקלות, אני חושבת שיותר משאני רוצה לכתוב אני רוצה לשתוק.

זו לא רק הכתיבה שנעלמת גם הקול שלי, יותר ויותר קשה לי להוציא מילים מהגרון. 

יותר משאני רוצה לדבר אני רוצה לשתוק.

אני אפילו לא רוצה להקשיב. 

רק לשתוק. 

שקט.

אני כבר לא מנסה למצוא את המילים המדוייקות שיסבירו. 

שיניחו את הדמעות החוצה. או את הצחוק. 

אני לא מחפשת את הדרך לתאר את הצבעים והצורות. 

את התחושות שבי. לא, אני נהנית מהשתיקה הזו.

במיוחד איתך, אתה מבין שיש דברים שאין להם מילים. 

את העונג הזה והשמחה שמגיעה מהדברים שקורים בינינו. 

הדיוק הוא בשתיקה.

והדבר היחיד שאנחנו אומרים

אחת לשני ולהפך שוב ושוב

זה פשוט

כן.

מומלץ לקרוא את הפוסט הקודם קודם: עץ


זה מתחיל בזה שאני אומרת לו שאני ממש מרגישה שאני יכולה להלך בתוך הזכרון החי הזה.
שאני יכולה ממש לזכור כל חלקיק אויר ואת הוקטור שלו בחדר. כל תנועה כל נשימה כל צליל שנדחף החוצה דרך ריאות מהבילות מידי. את הצליל של הריר שפגע כמו בנג'י בירך ומשם מטולטל לרצפה.

הוא אמר לי ציירי את זה, לא אכפת לי איך ולא אכפת לי באיזה מדיום. ציירי את זה.
ככה פשוט. כמו בשיעור מודל,. להתחיל לרשום. להניח על הדף את המתארים את הזויות את איש הקש. הקו.

ציירי את זה.

לו הייתי בצד מסתכלת על עצמי מסתכלת בך זו הייתה הזוית. כזו שרואה איך אני נראית כשאני מתבוננת בך ומעלה או שתיים מאיך שאני רואה אותך. פייד אין אם זה היה סרט. אבל זה לא. במקרה הטוב פריים אחד.

ציירי את זה.


אני יכולה להשבע שאני זוכרת את כל הפרטים אבל אתה מוכיח לי שכשאתה יורה בי שאלות אני לא באמת זוכרת ונאבקת להזכר או להמציא. למלא את החסרים. כמו איך היא נראתה.

אתה מוכר את החור תחת שאני. אתה אבל אשכרה מוכר את החור תחת שלי. יש שם.. זו אפילו לא קבוצה, זו ערמה של גופים של גברים של זיעה ושל זינים עומדים, שהם הבעלים להרגע של החור תחת הזה. והם בהחלט הולכים ובכן, לבעול.

הם לא הולכים ל.. הם תוך כדי אחרי וגם לפני.
אבל בפריים הזה, החור תחת הזה אדום ורטוב ונפוח וטיפה פתוח, הכל רפוי שם למטה, טיפה כי כבר אין לו כוח להסגר. וברור שאו לפני או עוד שניה, זה זין כלשהו בחור המוכה הזה.

זה פריים אחד אבל אין לו לא סוף ולא התחלה. כי אין לאף אחד מושג מתי התחיל אם בכלל הסרט.

אני קשורה. אני על הגב. התחת שלי על קצה ומחוץ לדרגש או ספסל או במה או משהו שעליו אני מורמת לגובה הנכון. נוחות זה הסוד לאינסוף הזה.

הידיים לרגליים בפישוק רחב והבטן לקרקע. רק הראש שלי מתעוות בזוית כדי לראות אותך.

אתה, אתה זה קוים עבים וחזקים ברורים כהים חדים. זוויות מנח גוף. אחר כך זה קווי מתאר הססניים מהירים שמשתנים כל שניה כמו אורבטלים הם מנסים לתפוס כל הוויה. גם בפריים אחד נדמה שאתה יותר מידי שכבות. תנועה כאילו מישהו שכח לסגור את הצמצם. מרוח אבל נוכח. מאוד נוכח.

אותה אני לא זוכרת, אתה שואל אותי האם השיער שלה היה אסוף או לא. ואני זוכרת את היד שלך תחובה ואוחזת לה בקרקפת. מתאים לאסטתיקה שזה יהיה קוקו אבל זה פזור. זה פזור כי בעוד שהעיניים שלך והפה שלך והשתרגויות שרירי כף ידך משורטטים פניה לא. רק אדמומיות של שפתיים או לחי ושיער שנופל ומכסה ונע. אני לא זוכרת את הצבע. רק את התנועה הרכה. ואת מה שהתערבב בין וילונות שערותיה.

את הגוף שלה אני זוכרת. כל כך שונה משלי.

היא זוהרת ואולי זה רק התנועות הלוך ושוב שלה כשהיא נעה לך על הזין. את הזין שלך אני יכולה לפסל גם בלי לראות. הוא לא בפריים אבל אני רואה אותו.

חזה קטן ורך, עור חלק ושזוף מעט לא כזה שאפשר לראות בו את סימני השיזוף היא כולה גוונים של בהיר יותר ופחות. חמים. זו המילה יש לה גוון חמים. זוהרת.

הקווים שלה חלקים מעוגלים נשיים כאלה. בטוחים. כאילו היד בכלל לא היתה צריכה לחשוב. לא הורמה לרגע מהדף. קו אחד ונקי.

היא על הברכיים והרוק שלה נדחף מהגרון שלה סביב הזין שלך ונוחת לה על הירך ומתגלגל גם לריצפה לאט לאט כמו מטולטלת. והשרירים שלה מתכווצים והיא מנסה לנשום ולהחנק יותר והיא כולה השתדלות ויכולת. ובין הוילונות המוסטים אני יכולה לראות את האף שלה קבור בתוך שערות הערווה שלך. תוך כדי שהיא מקיאה את הריר הזה מסביב לזין שלך שתקוע. אתה מחזיק. ואתה מחייך. ואתה לא מתבונן בי.

קשרת אותי שם, נדמה לי שזה היה אקט של חסד.

גם לחבלים היה צבע. יש פרטים קטנים שלא שוכחים.

ציירי את זה.

זה מהצד, רואים את הצוואר שלי נמתח הצידה ומעלה בשכיבה על הגב, כדי להתבונן בך, אתה הרי יושב על כורסא מטרים בודדים מאחורי ולשמאלי בחדר. אני על הגב כבר ציירתי הידיים קשורות לרגליים. וחבל כרוך סביב הבטן ומרתק אותי למשטח הזה שעליו אני מונחת כך. התחת שלי קצת באויר ולמעלה. והחור קצת פתוח. כל המסביב שלו נפוח ואדום ורטוב.


מול החור שלא החליט אם הוא פתוח או סגור, יש חבורה של גברים, וזין וזין ועוד מלא זיינים. מיוזעים. רואים את הזיעה. את הלכלוך. הקווים מתערבבים אחד בשני נמרחים. אני לא מקפידה לשמור את כריות האצבעות המציירות שלי נקיות וזה קצת נמרח. אין דיוק. פנדה.


אתה, אתה זה קוים עבים וחזקים ברורים כהים חדים. זוויות מנח גוף. אחר כך זה קווי מתאר הססניים מהירים שמשתנים כל שניה, הם מנסים לתפוס כל הוויה. אתה זה רישום, בעפרון רך על רישום פחם, אני מנסה לתפוס את שברירי ההבעה כמו פרפרים בדיו. קווים שמרפרפים על פני ומסביב לקווי הבסיס שהונחו בגסות ראשית כל.

היא, זו בעצם היד שלך שאוחזת לה בקרקפת. והשיער שלה נשפך לך בין האצבעות ועל ומסתיר ומכסה ומידי פעם יש חרכים שפוערים ואפשר לראות דרכם את קצה האף שלה. את צבע שפתיה. זה נגיעות של צבע כמעט בלתי נראות אבל שם. זה איך שמציירים אור, מניחים בעדינות כתם כתם.

בזהירות עד שזה כמעט חי, פועם וזוהר.

חזה קטן ורך, בצבעי שמן שנותנים לו את החלמוניות הזו, את הקטיפתיות והחיות שיש רק לצבעי השמן.

הקווים שלה חלקים מעוגלים, נקיים. בלי מריחות. מדוייקים עד כדי זכוכית מגדלת.


היא על הברכיים והיא מוצצת ונחנקת אפשר לראות את השיירים עליה ועל הריצפה.

אני מחכה, אני שם, רגע לכאן או לכאן, אני מחכה להתיבש, באקריליק, הנחות מכחול שמשנות את מרקמי הצבע, את צמיגותי. ורק החבלים הם צבע מים כחול ובוהק. על רקע חול עורי.

אני מרגישה את העקצוץ הזה בגוף. אני מרגישה את הצמאון הזה סודק פתחים דרכם יברח לי. אני יודעת שאני לא יכולה להחליק את הפערים הללו, כמו פה לגשם, כמו חור המנעול, כמו השלבים העקומים של התריס שאינם אטומים לאורות שבחוץ. מהסוג שנע על פני החדר כמו כבשים תועות של לילה. לבנים.

אני סופרת זכרונות שהיו ושאינם. והדמעות נותרות על מפתני ואיני מוכנה לתת להם לזלוג דרך כל אותם סדקים דקיקים. אני מוחה אבק במקום.

בסוף יבוא איזה גשם. יצמח איזה נבט. ילבלב איזה פרח. נמלה תאסוף עוד גרגר. כי ככה זה.
סדקים קטנים תמיד נמצאים הייתי רוצה להפסיק לראות אותם, הייתי רוצה להעביר יד ולהרגיש את החלק הזה של שלם. לא עוד קצוות משוננים. לא עוד בורות. כשאתה מוצא את עצמך בבור הדבר הראשון שאתה צריך לעשות זה להפסיק לחפור. אני יכולה לשמוע את הקרש מכאן.

אני מלטפת את החבלים. ואני חושבת ומרפה שוב מחדש. לומדת לנשום שוב. זה קשה להכניס נשימה מלאה פתאום. האויר יבש בריאות. הבלון לא מתנפח האויר בורח, בורח, בורח,

וכמו איזה אמוניט, אני מחכה לנוע, בטיסת סילון.

מלכודת דבש, לערבב ביחס שכזה דבש ואבקת כביסה. נמלים יבואו בהמוניהם לאסוף רעל למלכה. היא תמות. והסדקים יחזרו להיות שקטים. מתים.

חיה ותן לחיות, אני אומרת לו. והוא מחליק יד עלי וממלמל כמה אני רכה וחלקה. איך הוא לא רואה את כל הקנים. איך הוא לא שומע את קריעתם של כל הסדקים בי. הוא מורח אותי בעוד שכבה של דבש. מלכודת שכזו. ואני נושמת בקושי. למה את לא עונה לי הוא דורש. ואני מנסה להסביר, זו לא העונה.

אני טובעת בתוך יותר מידי זכרונות של מה שיהיה ועוד לא. אני מנסה לבלוע בפה מלא שקרים שאני מבשלת לעצמי. והתרופה מרה. מתי מתי אני ארגיש שלמה שוב. מתי אני אשלים עם הגוף שלי מחדש. מתי אצליח לשבור את כל הנדרים וההבטחות של ילדה אחת חסרת אונים שנשבעה יותר מידי שבועות שאינה זוכרת אך קשורים בה בפנים.

כל הבטן קשרים. אני נלחמת מחדש על הגוף שלי. אני רוצה להפסיק לדבר במושגי מלחמה. חיה ותן לחיות אני ממלמלת לו.

אלו הדברים הקטנים.
מהסוג שקשה לספר, הם נופלים ברווחים שבתוך האותיות.
כמו להחזיק מים אני משתדלת לערום אותם לכדי סיפור בשורה מתומצתת אחת
כך שאוכל לספר.

אבל הם נשארים כולם בתוך הכן.
כמו של הציפור.

אולי על זה דיבר ביאליק. על כל הדברים הקטנים שאנחנו אוספים.
אותם זרדים ופיסות שמרכיבים את החיים הבית שלנו.

וכל אותם דברים קטנים נלחצים החוצה בכל כן וכן שאני אומרת.
בשקט, הס..

וכל אותם דברים קטנים אינם נסכמים לדבר אחד גדול
ואין בהם לסבר את האוזן ולהסביר ולהסביר.

טוב לי, על כל הדברים הקטנים שנושמים בי לרוויה.
השורשים שלי מתקמרים בהנאה גלויה.
העלווה מקשקשת עם הרוח והופכת עלעליה בטן-גב לשמש.
ומחייכת.

הדברים הקטנים, זה רק לשבריר שניה שהם ברורים כך
כמו פתיתי שלג שנופלים ליד חמה ואוהבת
והופכים בן רגע, לטיפות.


אני אוספת את הדברים הקטנים
אלו שאינם ניתנים לסכימה
את הזרדים ופתיתי השלג
את אותן לטיפות חמקניות
ואת קרני האור שמרקדות דרך הירוק המרצד ברוח

וכל מה שנותר בין אצבעותי על בדלי שפתותיי
הוא אותו כן. שבקע.

http://3.bp.blogspot.com/-AxGEu3t39R0/T2IIg1xFysI/AAAAAAAAiXg/_NpkoFY7alo/s1600/67067-800w.jpeg

http://farm4.static.flickr.com/3265/2883219316_2ceac22926_o.jpg