יש את מה שמשפיל כי הוא משפיל. כי זה לא ממש יכול שלא להשפיל.
להשפלות יש נדבך נוסף, שזה משפיל שוב כי זה מגרה שזה ככה. והגירוי מזה הוא השפלה בפני עצמה.
ויש את הדברים שהם לא משפילים עד שהם כן. ושהם משפילים רק כי הוא רוצה שהם ישפילו. וזה משפיל אפילו יותר, כי זה לא שהוא עושה בי משהו שמשפיל אותי ומגרה אותי. זה שהוא משפיל אותי. שזה יכול לעבור מקיצון אחד לשני, ולהגיע בשניות לשיא ההשפלה. באותה סיטואציה. כי זה לא האקט, זה הוא ומה שהוא עושה לי.
ואז את חוזרת חזרה לאקטים המשפילים הפשוטים (אלו מהשורה הראשונה, שהם פשוט משפילים), ומגלה שהוא יודע להפוך אותם ללא משפילים בכלל.
ואני נתקלת בתמונה הזו, ומחייכת באושר. כמה יופי ואהבה יש בתמונה הזו. והכרות. בכל קו.
הפשטות המטלטלת של להיות חשופים.
ואני חושבת גם איך ברגע זה הופך מהכי נינוח ואוהב למשפיל ואוהב. איך רגע אחרי משהו במנח הגוף ישתנה, בזוית הפה, משהו במבט בעיניה. בשתיקה שתעטוף אותה. אני רואה את התמונה הזו ואני רואה גם את זו שצולמה אולי רק בראשי. קצת אחרת.
אחרי תשעה חודשים, אני שוב יכולה לקחת נשימה. הנשימות הראשונות הן
אוי
הן הכל
וזה כנראה מתאים איכשהו שלראשונה בחיי יש לי דלקת ריאות
אבל הנשימות הראשונות האלה, יש בהן אושר חמקני שמתגנב עליך בהפתעה, מורגש בין שאיפה לנשיפה של עצב אדיר. כזה שמרעיד את הריעוד. כמו טיפול פיזיותרפי לריאות, ללמוד לנשום מחדש. לנער את הסימפונות.
ללמוד לנשום אויר ולא מים. ללמוד להניח לכל החודשים האלה להיות בעבר.
פתאום, אני שוב נושמת. והגב קל יותר. והחיוך.
הבכי הקל שמגיע. ככה.
וזה כנראה גם סוג של אירוניה שאם דברים היו מתגלגלים אחרת ולא הייתי מתעוררת לשלולית של דם, היה לנו ילד עכשיו. כזה שלוקח את הנשימות הראשונות שלו גם.
אבל אנחנו כבר לא. ונשימות ראשונות ובכי של התחלות של לצאת מתחת למים העמוקים זו רק אני.
נראה שהרכבת הרים הנוראית הזו של החודשים האחרונים סוףסוף הגיעה לתחנה. הביתה.
משוחררת.
מחייכת ובוכה
ונושמת.
*
ובימים האחרונים הקליפ הבא עושה לי לחייך כמו הקופיפה המרקדת שאני.
הוא יושב ועליו כשצד שמאל שלה מופנה לפניו יושבת היא.
היא מכונסת בעצמה ואני מזהה את מנח הגוף שמבקש להכניס לריאות אויר. כמה שיותר אויר.
המנח שיש בו קצת נחמה בטיפות אויר נוספות ובחילה שלפעמים שוקטת.
היא לבושה אדום, חי ובוהק והיא הכל חוץ מזה. שברירית וכמושה. הכימותרפיה אוכלת אותה מבפנים בשלב הזה כבר.
הוא יושב בשקט והיא יושבת עליו. על הצד. כפות רגליה צמודות לירך שמאל שלו וישבנה לירך ימין. שתי ידיו עוטפות אותה בהיסח דעת ומונחות בין ברכיו, כמעט חגורת בטיחות.
הם לא מדברים. משהו בישיבה הצידית הזו ובשילוב הידיים שלו מדבר על שקט.
קר היום, וספספל המתכת בכניסה למחלקה קפוא.
היא לובשת סוודר אדום גדול ממידות גופה. ועדיין קר.
הוא מבודד אותה מן המתכת. ומן הקור. וזו בועה רגעית רגע לפני שחוזרים שוב למחלקה.
גם אני הייתי היא. ואני מקשיבה לאיזה שיר, ואני שמחה שאני חיה ואני בוכה מבלי להבין לגמרי מדוע. זה רק הסוודר האדום והבידוד. זה רק האויר שנגמע עוד טיפה.
זה כל הסדקים שהתחפרו בי ועדיין לפעמים רגישים למגע.
יש פער בין צרכים רצונות ויכולות כרגע, הכוחות שלי מצטמצמים, וכך גם הסבלנות.
וגם כשיש בי רצון לחלוק את חיי, רק להתחיל לספר מעייף אותי במן תשישות לאה של דרך ארוכה מידי בשביל לספר אלא במשפט אחד.
אבל הצרכים שלי נהיים כהים יותר אפלים יותר חדים יותר נוקבים.
הדברים שתעשה בי הם קשים יותר, מוחלטים יותר, משפיטים יותר.
הצחוק בינינו נהיה האויר ששנינו נושמים, כמו היה עננים מלאים בדרך היחידה לחזור הביתה.
וכשאני מספרת לך על כל הצעצועים החדשים שקניתי, אתה מבקש שאספר לך מה אני מדמיינת כשאני מחזיקה כל אחד מהם, לאן הראש שלי לוקח מפעם לפעם. ואין לי מולך את המעצורים הרגילים גם לא אלה שלפעמים אני מערימה מול עצמי. אני יושבת מולך שקטה ורגועה ונפתחת אל הגשם הזה בינינו שיורד מבלי משים. אני מספרת לך על השימוש הברוטלי אבל בעיקר אני מספרת לך על השימוש היומיומי בהם, כלאחר יד. מבלי לשים בהם תשומת לב אלא רק כחלק מ. אתה שואל אותי על הסיבות לבחירה בכל צעצוע. אתה מכיר אותי כל כך טוב, אתה יודע שאין משהו בלי סיבה. מדוקדקת, מפורטת, שקולה ברמת הבחירה מתוך המבחר. למה זה ולא את השני. וכשאני פורטת את הסיבות, ומסיימת. אתה אומר לי כמה אני יפה ככה. בפתיחות ובכנות, בהתכווננות הזו הטבעית שהיא אינגריינד, חקוקה וארוגה וחלק ממני.
אני מספרת לך גם על הפרטים שאיכזבו אותי בצעצועים, שדמיינתי אותם אחרת. גדולים יותר למשל. אתה אומר לי שאני כלבה רעבה, עם עיניים גדולות יותר מהחורים שלי.
ואנחנו גם מדברים על הצעצוע שלא קניתי, זה שמאוד רציתי אבל לא אפשרתי לעצמי לקנות בלי הוראה שלך. כי זה הרגיש לי לא נכון. לקנות אותו על דעת עצמי. אתה אוהב אותי ככה, אתה אומר. אני מחייכת, אני אוהבת אותי גם.
נקודה לכל צעצוע:
בשביל שתוכל לחבר רצועה ולהוביל אותי מהחור תחת.
בשביל לשלוח אותי לעולם ככה, עם סוד שמורגשת בו התנועה בכל צעד,משקולת מתגלגלת בטוסיק.
בשביל לסתום לי את כל החורים בזמן שאתה מזיין לי את הגרון. או סתם בשביל למלא אותי
בשביל כל כך הרבה דברים. בשביל לראות איתי סרט ככה, או לאכול ארוחת ערב כשהמשאבה ביד שלך. בשביל להזרים דם לאזור ולהגדיל רגישות, בשביל למנוע ממני לגעת. בשביל לעוות ולהשפיל, בשביל לרגש או להכאיב. בשביל להכריח אותי לגמור.
בשביל להוכיח לי שהעיניים שלי גדולות יותר מהחורים שלי, בשביל לתרגל עוד, לשפר מיומנויות. להכיל, להתאמץ.
אני מנסה לשכנע את עצמי שאני לא מוותרת עליו. אני מנסה לשכנע את עצמי שיהיה בסדר. אין בחירות טובות. זה רק בין פחות גרוע ליותר גרוע. ולפעמים אני כבר לא בטוחה שהאופטימיות חסרת התקנה שלי היא לא אכזריות לשמה.
וכשהוא מתקשר ואומר לי שהוא הולך לקפוץ מהחלון אני כבר לא מנסה באמת להחזיר אותו מהסף, שנינו יודעים שהחלונות מסורגים.
את מקבלת את ההחלטות הכי טוב שאפשר ואחרי שמקבלים אותן מגיע השלב של לבצע הכי טוב שמצליחים ואחרי כל זה צריך לחיות איתן.
והבכי קרוב קרוב וזולג החוצה כל הזמן, והעייפות הפיזית קטנה אל מול העייפות המנטלית של להריץ את כל האפשרויות והסבירויות. את כל התסריטים וההתפתחויות האפשריות.
לנסות להתעקש לחשוב על התסריט הכי גרוע כי האופטימיות שלי מקבלת נוק אוט כל הזמן וממשיכה לקום לעוד סיבוב.
אני עייפה.
אוי
תני לי להתכסות בשמיכה ולהעלם.
אם אני לא רואה מציאות. היא לא תראה אותי.
בוא נתחבא שוב כמו שהיינו ילדים.
בוא שוב נקים אוהלים משמיכות פיקה צבעוניות.
ונדלג מעל נהרות לבה של שטיחים מכרית אחת לאחרת. ונתגלגל ונצחק.
בוא שוב נשים את התקליט שיסתובב ונצחק ונרקוד.
בוא שוב נחייך באושר. לפני כל האפשרויות
לפני שגדלתי ואתה הפכת ילד
לפני כל ההחלטות
אני מתגעגעת לחיים אחרים שהיו פעם אולי. ואולי מעולם.
הייתי רוצה עכשיו כף יד כבדה מונחת על אמצע גב ומתופפת חלומות טובים שיגיעו.
לפני 6 שנים התחלתי לכתוב כאן באמת בבלוג, א. פורסם ב 21.12.2009
למי שזוכר את פרויקט האותיות.
ביומיים האחרונים אני קוראת את הבלוג קצת, את רוב הדברים שכתבתי כבר שכחתי.
וזה מצחיק לגלות את זה ככה, לקרוא אותי כמו הייתי זרה. ופתאום מתחשק לי להחזיר* לתחיה כל מיני פוסטים מהעבר. שנים של כתיבה שהעלמתי מכאן.
אני מתעוררת, אני שוב אני. ואני קוראת חלקים שבי שהם לפעמים אומרים בדיוק את אותו דבר. וחלקים שמזכירים לי גם לאן נעלמתי. ולפעמים זה כל כך מה שאני מרגישה עכשיו. רק אחרת. אבל מדויק כל כך.
