כמיהת הגפרור

אבל צריך להתחיל היכנשהו.

לפעמים צרכים לא מקושרים לרצונות. אני אף פעם לא בטוחה שאני יודעת מי מהם עמוק יותר או מטלטל יותר

את חוגגת?

כן, בוודאי

איך?

לא יודעת, אתה יודע.

בטוחה?

כן

ואת זוכרת לחייך?

כן כן. ברור. מחייכת כל הזמן.

כל הזמן?

טוב, לא כל הזמן אתה יודע לפעמים צריך לסבול. כלומר עד שנזכרים שנהנים מהסבל ואז צריך לזכור לא לחייך מוקדם מידי. אתה יודע, רוב השולטים לא אוהבים את זה. כמו קוף עם תחת אדום.

תכף, אבל את מחייכת בכל זאת, זה כי את רוצה עונש?

לא זה כי אני לא יכולה להתאפק.

הממ.

טוב קופה שלי, בואי תראי לי את התחת האדום שלך.

*מראה לו חיוך מלא שיניים וגומות.*

לא. את התחת האדום, קופה.

אבל

אל תדאגי תכף הוא יהיה.

שיעור ראשון באבולוציה.

אתה מגיע בהפתעה, ואיך שאני נכנסת הביתה אתה כבר בדלת. 

בקושי הספקתי להחליף לשמלה. לא הספקתי להתבונן במראה

להתאפר או אפילו סתם להוריד שאריות איפור שרק מגדילות במריחתן את העיגולים השחורים.

ולא הספקתי לצחצח שיניים. 

או להתבשם מחדש.

או כלום בעצם.

רק פיפי ושמלה.

וכשהלכת נהיה שוב כל הזמן שבעולם. ועדיין לא הלכתי להתבונן בעצמי במראה. 

רציתי לדמיין שאתה חושב שאני בכל זאת יפה.

יש מחקרים שמראים שתנוחות מסוימות נוסכות בנו ביטחון, עצמי. עוזרות לנו להרגיש יותר טוב, להיות יותר. להצליח יותר. יש כאלה שמשמחות אותנו יותר.

כשהוא שם אותי בתנוחה הזו למשך דקות אני יודעת. שהוא רוצה.

ושאצליח.

זקופה.

זה רץ לי בראש, התמונה הזו, שלי ושלו והתנוחה רגע לפני שיורדים. שצוללים. רגע לפני שהרצועה מתהדקת עד אין אויר לגמרי. הזדמנות אחרונה לנשום עמוק. עוד מעט נושמים יותר. 

ואני אוהבת את הלחץ הזה.

אני יוצאת החוצה מהבית אחרי ימים. ועדיין יש עוד אור לקצת זמן. בינתיים. 

ויש רוח נעימה ואויר, אויר מלא בריח של העיר בעונה, ומתוק מיסמין. ואפשר להרגיש שעוד מעט ירד גשם. אפשר לראות את ההבטחה שלו בכל רגע. 

למרות החולשה אני לא יכולה להוריד את החיוך העדין הזה שנושם כל רגע. ואני נהנית מכל תמונה של שמיים בין בניינים בין עלים. מתנועת האנשים. כוס רותחת של לימון ג'ינג'ר ודבש צורבת את קצות האצבעות בזמן שאני הולכת לשבת להתבונן בנר הלילה החופי נפתח לקראת. 

יש לי שכנה לספסל שיושבת ומתבוננת גם, היא מספרת לי שהיא מגיעה לכאן כשיכולה כדי לחזות בפלא הזה. ילד קטן נעמד מעל הפנסים ששקועים במדרכה. אולי הוא מדמיין שהוא צועד על הירח. ואני מדמיינת את הנסיך הקטן על הכוכב שלו.

נהג המונית בתחנה שאני חולפת עליה, מאחל לי ערב טוב. ואנחנו מחליפים חיוכים רחבים. 

אני מדדה הביתה מאושרת כפי שלא הייתי הרבה זמן. התגעגעתי לאושר הפשוט הזה שבלהיות. 

*

 קליפ שעושה לי לחייך

וגם הקליפ הזה מלא בחיוכים 

לא נעלם מעיניי ההומור הרב שבסיטואציה.

הכאב לא עובר, ולא נותן לי לישון עד שאני לא סחוטה לגמרי. 

כל התכווצות של הכוס מכאיבה לי יותר. כל ריגוש מיני כואב.

בהתחלה לא היה בכלל ריגוש, והיה לי מוזר להיות חולה כך. 

עכשיו המיניות וההתרגשות חוזרים בפעימות, והם מכאיבים לי כל כך.

לא נעלם מעיניי ההומור שהתנוחה היחידה שבה יש הקלה נקודתית מהכאב היא על ארבע. 

במיוחד בעמידת מוצא, ואני תוהה אם זו רק הקלה פיזית או שיש גם משהו שלהכנס לתנוחה הזו שמרגיע בפני עצמו. 

אני מניחה שזה שילוב קטן.

חבל שאני לא יודעת לישון ככה. 

במקום זה אני מרגישה בעיקר כמו נקניקיה, מתגלגלת.

 Lily,Rosemary And The Jack Of Hearts

אני עומדת במקלחת תחת זרם המים החמים, זה המקום שאני הכי רוצה להיות בו, הבא בתור זו המיטה.

לשטוף את היום שהיה, לנקות ולהרוות. להרפות תחת הזרם.

חום גבוה של יותר מיממה ושעות בחדרי מיון, השאירו את התודעה על הרצפה יחד עם הבגדים המלוכלכים.

זה רק אני, הגוף וזרם המים. יש לי אצבעות. 

הצפורניים שלי יחפות, אני פתאום מתבוננת בהן ועולה בי אהבה. אהבה לציפורניים שלי לאצבעות שלי. לצורה שלהן. למגע שלהן. לאיך שהן מרגישות את העולם. תמיד חשבתי שיש לי צורת ציפורניים מוזרה, לא יפה. שהאצבעות שלי, הידיים שלי. הן פשוט שם.לא משהו. 

אבל הן קטנות, לא שבריריות.

וחשבתי על זה שכשמרחתי לק היה לי קל יותר להנות מצורת הצפורניים כי מחקתי את קווי המתאר שלהן. ועכשיו אני כמעט לא מורחת. לא מטשטשת. ופתאום הסתכלתי על הצורה שלהן, ואני אוהבת אותן ככה. יש לך אצבעות חכמות הוא של מפעם מזמן אמר לי. ולא הבנתי. ועכשיו, פתאום אני מבינה. 

ניסיתי לגדל צפורניים רק כדי להבין שאני לא אוהבת את זה, רק כדי להבין שאני גוזרת צפורניים ברגע שלא נוח לי לאונן.

ועכשיו אחרי שבועיים של אוננות יומיומית רב פעמית אני מתבוננת בהן באמת ומגלה ששלושה מילימטרים לבן הם כנראה האורך שלי.

האצבעות שלי הזדקנו מרוב מים. ואני מנסה להבין אם זה בגלל שמים נכנסו לעור או יצאו. להזכר בשיעורי הביולוגיה. בעקרונות האוסמוזה.

האם אצבעות מתקמטות? כשאנחנו מזדקנים האם כריות האצבע מזדקנות. ואם פושע משאיר טביעת אצבע מקומטת כזו האם ניתן לפענח שזה הוא? 

אני אוהבת את האצבעות שלי. לפעמים אני מתביישת באצבע אחת, זו שאני עדיין מוצצת כשאני נרדמת. זו שמרגיעה אותי, אני אוהבת גם אותה מאוד. אני אוהבת את היכולת לנחם את עצמי ככה, בעקביות שוטפת. ומבינה שזה משהו שבעצם תמיד היה שם. מינקות. סוג של קבוע איתן. 

ואני רוצה לאהוב אצבעות של מישהו. להכיר אותן כמו את שלי. אני מבינה תחת הזרם, שאני שוב רוצה וכמהה ומשתוקקת לאצבעות של אחר.

קשה לי, אני כל כך מתביישת בבלגן והלכלוך של הבית. 

אני לא אישה מסודרת, לא. ואנשי OCD מגיעים אלי כדי לעבור דהסנסיתזציה. 

אני חיה בשלום עם הבלגן שלי רוב הזמן, אבל רוב הזמן אני גם מוצאת זמן לסדר ולנקות ולתחזק את הבית ברמה הבסיסית. 

היא מגיעה אלי הביתה ולא נראית בהלם קרב, היא טוענת שהמצב לא יותר או פחות גרוע מרוב הזמן. 

אז זו רק התחושה שלי שהשתנתה?

אולי זה הדכאון שאני רואה בכל פינה של הבלגן, הסדר שרציתי לעשות וערמות הדברים שרציתי לנפות ולזרוק החוצה. אויר. חסר לי אויר. 

חסר לי זמן לעצמי שבו אין דברים אחרים חשובים יותר. 

אני לא אישה מסודרת, אני לא אוהבת לסדר, זה כמעט תמיד הדבר האחרון ברשימה. אבל אני מגיעה לסוף הרשימה בתדירות הגיונית לרוב. 

כבר חודשים שאין סוף לרשימה. אין לה סוף. ורק נוספים דברים. ואין לי אויר. 

הוא רוצה לבוא אלי, הוא רוצה לראות את הטינופת שאני חיה בה, זה לא מפחיד אותו. אבל זה מזעזע אותי. 

אני לא רוצה להראות את הדכאון שהיה, אני כבר לא בדכאון אבל הבית שלי מלא בו, מלא בו עד חוסר אויר. 

מלא בו למרות שבעצם המצב לא כזה נורא. הבלגן לא מכסה את כל הבית. אני מנסה כל ספ"ש למצוא זמן ולעשות מעט סדר. זה עושה לי טוב. פתאום, לעשות סדר ולנקות עושה לי טוב. מוזר.

זה רק אני שרואה את הבלגן ומאבדת אויר. שרואה את הבלגן ולא מוכנה להראות אותו לאף אחד.

המצחיק הוא שגם כשהבית שלי מסודר בצורה מופתית לטעמי. הוא עדיין מבולגן לכל העולם. 

אני לא רוצה לסדר את הבית בשבילו. אני רוצה לסדר את הבית בשבילי, לסדר אותו לבלגן שעושה לי טוב. 

אני לא מסוגלת להראות לו את הבלגן הנוכחי כי הוא עושה לי רע. כי אני לא חיה איתו בשלום. כי אני מרגישה כשלון כל פעם שאני מסתכלת על הבלגן הנוכחי. אני מרגישה שנכשלתי. אני מסתכלת בבלגן ובחוסרים שלי ואני מרגישה אותם. אני מרגישה את החולשה שלי. אני מרגישה שאני לא מצליחה לעמוד בהכל. אני יודעת איפשהו שזה בסדר. אני יודעת שיש לי הרבה יותר מידי על הצלחת כרגע. ועדיין, אני מרגישה כל כך קטנה וחסרת כוחות. 

היא מחבקת אותי ומכריחה אותי להקשיב לה כשהיא אומרת לי שאין בבלגן הזה בושה. שהיא יודעת בדיוק את כל מה שקרה וקורה, את כל מה שיש לי לעשות ולהתמודד ושאין בבלגן הזה בושה. אני ממש מנסה להאמין לה באמת. 

ונכנסת לחרדה אמיתית כשהוא אומר שהוא בא. ואומרת שלא אפתח את הדלת. 

הלוואי וירד גשם. הרבה מאוד גשם. 

בלילות האחרונים אני מתעוררת מהקולות שאני מוציאה. 

אני מדברת לעצמי מתוך שינה. 

אני מתעוררת בלילות האחרונים בוכה, לא באמת מתעוררת. רק חצי כוח. כל כך תשושה שאני חצי ערה בוכה בבהלה ומועקה וחוזרת לתוך השינה. כמו לויתן ענק שעולה בכמה זמן לגמוע אויר. לא לטבוע.

אני מפחדת שאני נשמעת משוגעת, אני מנסה להגיד לעצמי שזה לא באמת קורה, בבוקר כשאני באמת מתעוררת אין לזה זכר. 

חוץ מבוקר אחד שהתעוררתי בוכה, אז כיוונתי שעון והקצבתי לעצמי חצי שעה לבכות ולהוציא את זה מהמערכת לפני שעוד יום מתחיל. בתפקוד גבוה. זה נשמע שעצוב לי, אבל האמת היא שאני לא עצובה. הדכאון שהיה כאן לפני כמה חודשים התרומם. ההומור העצמי חזר. וגם בתוך הסיטואציה המורכבת והמתישה הזו אני רוב הזמן מוצאת את הצחוק. משתדלת לקחת את הדברים כמו שהם, לא לסבך, לפשט כמה שניתן. לעשות מה שצריך הכי יעיל שאפשר. ולמצוא אהבה. 

למי שזקוק לזה וגם לי שזקוקה לי.

אני לא תמיד מצליחה. אי אפשר תמיד להצליח. 

הבית שלי הכי סובל, בסדר העדיפיות של זמנים. סדר ונקיון מקבלים עדיפות נמוכה עד בלתי קיימת. רק מה שהכרחי ממש נעשה. 

אני רצה על אדים ודברים נראים גדולים יותר ככה. 

היום היה יום טוב. 

ביליתי את כולו ערומה

במיטה, מפזזת, מתגלגלת.

אושר של ילדות

ומנוחה.

אני כמעט לא כאן, כמעט ולא קוראת. מידי פעם נכנסת ומשלימה חוסרים. 

לפעמים זה כמו ללטף תמונות באלבום ישן. לפעמים זה כמו למחות אבק מבובות חרסינה של ילדות. 

לפעמים זה פשוט כמו לדפוק בדלת או לצלצל בפעמון ולשקוע לתוך ספה מוכרת. 

אין לי את המילים להוציא את מה שקורה, קורה כל כך הרבה ובמקביל. 

אני שונאת רכבות הרים ואני כרגע על אחת. אני מצפה בקוצר רוח שיגמר לה הדלק. שתגמר לה המסילה. שנגיע למישור. שהבטן תצנח חזרה למקומה. אני רוצה קצת לנוח. לנשום. 

אין לי את היכולת לבטא את החודשים האחרונים. אני עוד כאן. 

אם זה היה סרט הוא היה נפסל על חוסר אמינות בעלילה. 

אבל זה לא סרט אלה רק החיים. 

אני כותבת שטויות שלא אומרות כלום, כאילו המילים שלי מתנצחות ומבטלות אחת את השניה. 

אז נכנסתי ושקעתי בספה, ומחיתי אבק שהצטבר, ולגמתי חלב אריות וירטואלי בסלון של אסטארו על המילים שצריכות לצאת ללא מסננת. ואחרי שסיימתי לכתוב לו פתחתי דף כאן וניסיתי לכתוב. בשבילי. אבל הן רק מבטלות אחת את השניה. 

אז אני אשאיר כאן את הכתובת שעל הקיר. 

"לפעמים מילים פשוט צריכות לצאת, ללא פיקוח. דווקא. ככה בלתי מפוכחות. לפעמים צריך לתת לאני שבפנים לשים ידיים על ההגה ולתת למילים פשוט לצאת. לא יצירות אומנות מסותתות היטב. להסתכל להן בלבן של הרגש. לפעמים אחר כך זה מרגיש פתטי, זה מרגיש חשוף ועירום וכואב. לפעמים זה כמו להקשיב לקול של עצמך מוקלט. מזהה שזה אתה אבל נחרד מזה שכך אתה באמת נשמע. לפעמים צריך להתיר את הרסן ופשוט לתת לעצמנו להיות. ככה. הכל. מה שבא. ולהצליח לחמול לעצמנו ולאהוב. ולהמשיך הלאה.

מאחלת לך את ההלאה שיגיע בקרוב ולנפלאות."

ומאחלת לעצמי.

גם