כמיהת הגפרור

החרטות שלך

חיות אצלי בראש

ובלב

בסוף הן ימצאו דרכן אל הכבד

כמו עוד רעל

אני מתגעגעת אליו למרות שאני בכלל לא אמורה, לא איך שזה נגמר. 

אני מתגעגעת אליו ועדיין אוהבת, אולי זה שאריות של הורמונים? 

אני מחפשת תירוצים, ואולי אני פשוט לא מפרגנת לעצמי או ללב שלי לקחת את הזמן שדרוש לו כדי להגיד שלום לכל מה שצריך להגיד לו שלום. 

חלום הוא משאלת קסם, ואני חולמת. 

וברגעים שלפני שינה אני בוכה, את הגעגוע או החוסר. ואת זה שאני שונאת להתגעגע אליו אני רוצה לשנוא אותו או לפחות לא לאהוב כל כך. לא לאהוב בצורה שבה אני אוהבת, אבל אני לא חולמת עליו בכלל. נחמות פרוטות. 

הייתי רוצה לא לכאוב את כל הכאב הזה. לדלג על השלבים האלה שבהם צריך להגיד שלום. לתקוות וחלומות לעתיד שהיה יכול להיות. לתינוקות מתים. 

אמרתי שלום היום לעובר שלי. כמו להחליק יד לתוך אגם ולהרגיש משב של דגיג חולף.

 היה שלום ותודה על הדגים,

כשטוב לי אני עוד פחות כותבת. וטוב לי, כמה שטוב.

כבר תקופה דיי ארוכה שטוב לי. גם כשמאוד עמוס עדיין טוב. 

ויש מישהו שגם עושה לי מאוד טוב, וזה מפחיד אותי, או מבלבל אותי. 

וככל שאנחנו מתקרבים יותר אחר כך כשאני לבד פתאום הפחדים נראים גדולים יותר, כמו כשהשמש שוקעת.

הוא דומה לי, ואולי דווקא בגלל שהוא כל כך דומה לי באמפתיה שלו שאני נזהרת שלא לקחת ממנו כלום. 

אני אוהבת כשהוא נותן לי - אני אוהבת לתת לו, אבל יש בי איזו זהירות שלא רוצה לקחת ממנו יותר. 

נדמה לי שזה חלק מהחופש. אני רוצה לדעת עליו הכל, אני רוצה לספר לו הכל עלי, ואני לא יודעת איך להתחיל לספר לו אותי. 

כי הוא כבר יודע את כל הדברים הגדולים, אלו שמחכים בדרך כלל לפני ששולפים אותם החוצה, האונס, הסרטן, השליטה..

וכי פתאום כשאנחנו יחד המילים נעלמות לי, בורחות להן כמו עכברים קטנים. 

אני רוצה לדבר איתך על השליטה, אני רוצה לדבר איתך על למה בפעם האחרונה פתאום זה היה לי כל כך קשה. אני רוצה לעבד יחד איתך את הדברים.

ואני יודעת שאתה לא תפגע, אני יודעת שזה הכל נאמר במסגרת ה"משחק" אני יודעת שזה לא אמיתי, ועדיין כל הדברים הנהדרים האלה שאני יודעת, שאני מצליחה להבין עם המוח שלי לא בדיוק יושבים לי בלב. ואתה אומר לי שזה בסדר שלפעמים הדברים שאני רוצה הם גם הדברים שלפעמים עושים לי רע, אתה מבין את הפער הזה נראה לי. ואני רוצה להגיד לך שאני סומכת עליך ושאני גם צריכה עוד זמן. עוד זמן לבנות את האנחנו לפני שאנחנו משחקים במגרש המשחקים של השפלות וכאב. אמרתי לך שמפחיד אותי להיות רק. והבנת גם שלפעמים זה בדיוק מה שאני צריכה גם להיות רק, להיות מסוגלת להביא איזו פאה מאוד מסויימת בי לביטוי איתך. 

אני יודעת שככל שתראה יותר פאות שלי הפער יצטמצם. יהיה לי יותר קל לרדת את המדרגות הללו. זו לא תהיה כזו מתיחה. ואני רוצה. ואני גם רוצה להמשיך לשחק שם, כי אני לא רוצה שיהיה לנו משהו שהוא מחוץ לכללים. ולפעמים אני צריכה שלא תכאיב לי. לפעמים הלב שלי גם ככה תקוע לי בגרון והמילים לא יוצאות לי, ואני מרגישה את היד שלך בתוכי, אני מרגישה אותך מחזיק אותי ומקלף אותי מהפנים החוצה. ואני מרגישה שאתה רואה אותי.

אני רואה אותך. אתה כל כך יפה. אתה כל כך יפה. אני אומרת לך את זה הרבה, אתה פשוט כל כך יפה מבפנים החוצה. 

אני אוהבת שאני יכולה לחלוק איתך את השמיים. ואני אוהבת כשאתה דואג לי, וגם כשאתה מאכיל אותי. 

ואני שמחה שאני מצליחה לעשות לך טוב. זה טוב לדעת גם. כי פתאום איתך, אני לא בטוחה שאני מצליחה לגעת בך כמו שאתה צריך. פתאום איתך אני מרגישה חסרת ניסיון. 

 ואיכשהו כשאנחנו במיטה, בחושך, אחרי הכל. כשאני רגועה, אז הכי קל לי לדבר איתך. השיחות שלנו ברגעים הללו אהובות עלי במיוחד. 

אולי בפעם הבאה נתחיל שם.

אני חושבת שיש דברים שאני רוצה, אני רוצה להשאיר אצלך מברשת שיניים. אני רוצה להשאיר אצלך את התרופות שלי כדי שאני אפסיק לשכוח לקחת אותן.

אני אולי אפילו רוצה להשאיר איזו חולצה. לא הרבה. אני לא חושבת שהדברים האלה לוקחים מהחופש שלי או שלך. אני לא חושבת שחופשי זה לגמרי לבד. 

אני חושבת שחופש אמיתי לא מוגדר במגבלות שכאלה. הוא פשוט מה שאתה רוצה וצריך מה שאתה בוחר להיות נוכח בו. 

אני לא רוצה מישהו שיגביל אותי, אין לי ציפיה מבן זוג להיות הכל עבורי, אני חושבת שזה חשוב להיות אדם מלא בפני עצמך. נראה לי מתיש העול של להיות הכל עבור מישהו, ההכרח להתפתח לאותם הכיוונים ביחד. אני רוצה את החופש גם להיות אחרת. וגם להיות לבד. אני לא נלחצת איתך, אני לא מרגישה שאני צריכה להיות מישהי אחרת ממי שאני. עם איפור ובלי איפור, בנעלי בית כמו שסבתא שלי אמרה. 

אנחנו מדברים את אותה השפה, כמו שיונה וולך כתבה. 

אני לפעמים מרגישה גדושה ומלאה, פשוט עולה על גדותיי. 

ואני שומרת על עיניים פקוחות ורגליים על הקרקע, כדי לא להסחף בסיפורים שאנחנו נוטים לבנות לעצמנו בראש תלושים יותר ופחות מהמציאות.

אני אעיר אותך כשאני לא נרדמת, ואתה תעיר אותי. וכשכואבת לך הבטן אני אניח עליה יד וארפא. 

ואני אגיד לך כשלא מתאים לי להיות, ואגיד כשכן. ואתה תגיד מתי גם. אני לא רוצה שום מניפולציות, אין בהן צורך. אמרתי לך אני אוהבת את זה שאני לא מרגישה שאני צריכה לחשוב מה אתה חושב, או למה התכוונת. לקרוא בין השורות, לשחק את המשחק הזה. הדברים הם מה שהם. והשמיים ממש כאן. 

התחלתי לספר לך והפסקתי באמצע כי נגמרו לי המילים, על השיחה שהייתה לי עם מנהלת שלי. על שיעורים שצריכים ללמוד ועד שלא לומדים אותם הם באים אלינו שוב ושוב. ורציתי כנראה גם לספר לך על השיעורים שלמדתי, והשתתקתי כי זה כבר ישן וחלק ממני, ולפעמים נדמה לי שהמילים הן מיותרות. 

ורציתי לומר לך בעיקר שחופש הוא עמוד שדרה בי, הוא חלק ממי שאני. ושזה מפחיד אנשים. ושזה לא מפחיד אותי, והחופש שלך לא מרתיע אותי, כי אנחנו מדברים את אותה השפה. והבנתי גם למה היה לך חשוב לציין יחד עם החופש שאתה לא בעניין של פוליאמוריה. כי אנשים נוטים לחשוב שחופש הוא רק מילה מכובסת למתירנות או כל דבר שיש להם צורך להסתיר, לטשטש.

זה לא היום שלי. יש ימים כאלה שלא צריך לצאת מהמיטה. בטח לא בבוקר ובטח לא החוצה אל העולם. כולם הלכו להיום ופתאום יש שקט במשרד. לכמה דקות אחרי זה אני בוכה. בכי כזה שכבר אי אפשר לעצור. כי זה מן יום כזה. אני נועלת את המשרד ועושה את עצמי כאילו שאני גם לא כאן להיום. לפעמים פשוט צריך לתת לזה לצאת. ולעצב לפרוק את עצמו מעלייך. אני כמעט תמיד מתביישת בבכי שלי בהתחלה. סמני חולשה. לפעמים פשוט צריך לבכות. כי כואב. כי עצוב. כי משהו נשבר. כי ככה.  וכל המאבקים שלי לנסות ולא להכנע, רק מחרבשים דברים אחרים.  אז נעלתי את הדלת, שלא יפריעו לי לבכות. ימים גשומים ונהדרים.

נחל אכזב עובר בין גאווה לבושה. קשה לאבחון, קשה לא ללכת לאיבוד.

אני לא מתביישת בצלקות שלי, אני גם לא גאה בהן.

לקח לי זמן לעבור מאחד לשני ועוד מספיק זמן בשביל להבין שהן לא מקור בושה או גאווה.

הן פשוט חלק מהנוף.

כמו התיק על הגב, כמו השריטות, כמו קמטי הצחוק והדמעות הקלות מידי כמו הקשות.

כמוני.

כמו אבן שמתגעגעת לנחל. כמו סלע שהפך לקשת.

החיים קורים לנו, ואנחנו משתנים, אנשים נוגעים בנו. אין בזה גאווה או בושה. זה פשוט מה שזה. זה החיים.

זה מה שרציתי לומר, והאמת היא שאין צורך בכל כך הרבה מילים כי אתה יודע את זה. כי גם אני יודעת את זה.

רק שלא הצלחתי לתמלל את זה. בבהירות. בשבילי.

אני נהנית מהקבלה הזו שלי אותי על כל פשעיי. אני אוהבת אותי. ולא חסר לי כלום. אני משתפרת לעצמי.
וזה בטח לא מזיק שאני מצליחה לגרום לעצמי להשפריץ. הגירוד הזה של החוסר, של חוסר יכולת לתפקד, של יציאה מאיפוס, זה כבר לא מתבטא ככה. הצרכים עדיין כאן. עדיין חזקים. יותר כנראה מאי פעם, אבל יש בי תובנה וסבלנות, הכל יושב יותר במקום אחד עם השני. זה לא קורה בחלל ריק. והצורך עמוק ומטלטל, והביטוי המוחשי שלו קורע וחזק וטוטאלי. ואני בסדר. אני בסדר. לא מטפסת על קירות, לא נוברת בפחי אשפה, לא מאבדת את השפיות היומיומית שלי. אני בסדר. וזה קרה, כי ככה.

יש הרבה ספרי ילדות שאני לא מכירה, שלא הכרתי בילדותי שלי, כמו תירס חם.

אבל הספר שכנראה הכי השפיע עלי בילדותי היה החתיכה החסרה פוגשת את O הגדול.

החומות שאנחנו בונים אבן אחר אבן. שבריריות וחונקות.

וכל הזמן צריך לתקוע אצבעות בסכר.

ובסוף הן נופלות, ורק נשאר להתפלל שיפלו החוצה ולא יקרסו פנימה.

כל מה שאפשר לעשות זה לנשום. לפעמים זה באמת כל מה שאפשר לעשות.

להמשיך לחיות, להמשיך לנשום.

אני כותבת מילים שאין בהן את המשמעות של הדברים שבאמת צריכים ורוצים ולא רוצים להאמר. אני כותבת מילים שנשמעות טוב ביחד. אני מציירת תמונות. אני מניפה מכחול ומתעתעת בי בך.

אני מטאטאת הכל.

ועדיין כל הדברים שצריכים להאמר, לא נכתבים. לא. לא נכתבים.

לפעמים זה כמו בועות דו תחמוצת הפחמן, שרק מחכים לברוח.אני פוקקת את מילותיי מחכה מחכה לשפתייך שיצמאו להרוות.

מחכה בחיוך, לתת לבועות לדגדג.

שוב מילים יפות שמתפצפצות במגע ראשון.

אני צריכה לומר מילים. פשוטות.

הכי פשוטות.

בלי אלגוריות, בלי מטאפורות, בלי אנדרומדות קשורות

אני אוהבת אותך.

אני מתגעגעת, גם כשהיה לי נדמה ששקט לי. גם כשנדמה לי שאני יודעת לנשום גם בלעדייך. יש את הרגע הזה שבו אתה חסר לי כל כך. שאתה פתאום מבלי סיבה ומשום מקום חסר לי כל כך. יש מילים שצריכות להאמר אני מרגישה אותן בועטות לי בבטן.

חבלי מילה.

החולצה הרכה, זו שרכה מרוב שימוש, שחוקה עד שקיפות, מחוררת בכל מיני מקומות שהיא רק חולצה של בית. הכי בית.

לכל אחד יש את החולצה הזו, את הנעלים האלה, את המכנסיים האלה, התחתונים, הציפה, המגבת. המהוהים. הלא מחמיאים. המחוררים.

לכל אחד יש.

העיניים שלך כשאתה חושף את הבגדים התחתונים שלי, כשהצבע הבוהק של החזיה והתחתונים על רקע העור שלי. הפטמות שלי שמתכווצות לקראתך דרך בדי תחרה.

החיוך שלך כשאני מסתובבת והנשימה שלך שנלקחת במהירות אחרת, כשאתה מודד כמה לחי נשארו בחוץ.

אני אוהבת מאוד הלבשה תחתונה. הטעם שלי מאוד מוגדר מאוד מדויק.

סוגי תחרות מאוד מסויימים. גזרות ספציפיות.

כשאתה קונה לי סט של הלבשה תחתונה, אתה קונה לי בדיוק. יש לנו טעם דומה. אני זוכרת את ההנאה של הפעם הראשונה שהורדת לי את החולצה. הדיוק שבו התאמנו.

אבל כשאתה קונה לי בסופר, תחתוני כותנה פשוטים. אני הכי שמחה.

זה מרגיש לי שאתה חוגג איתי את חוסר המושלמות שלי.

שאתה נהנה מהלא מחמיא שלי.

אני אוהבת שאפשר לנוח ביחד. אני אתה והחורים שלנו.

אני  חושבת הרבה על הטעם של הזין שלך.

על התחושה הזו של המלאות כשהפה שלי מקיף אותך.

אני מעבירה את הלשון שלי שוב ושוב על דלתות שפתיי כמו שטיח ברוך בואך

זה נעשה בהיסח הדעת, שוב ושוב. הלשון שלי מחפשת למצוא את הזין שלך שם.

בדרך הביתה. בדרך לעבודה. תוך כדי העבודה. תוך כדי צפיה בטלוויזיה. במפגש עם חברים, משפחה.

אני כל הזמן מעבירה אותה שם, בטוחה שהזין שלך שם. הפה נפתח מעט, כדי להכניס אותך פנימה. לנשום.

אני כל הזמן רוצה את הזין שלך בפה שלי. זה לא נקודתי. לא.

זו מן תחושה שמשהו חסר לי באופן קבוע, אני מחפשת למצוא משהו שאמור להיות שם ואיננו.

וכל פעם שאני נושמת את הנשימה הזו של האויר הריק ממך, אני יכולה להרגיש את הריח שלך ואת הטעם.

את הנפח שלך ממלא אותי. לא רק את חלל הפה. או הגרון. אותי.

וכשיש לי רגע יותר, לשהות שם אני מרטיבה ומחייכת וממשיכה.

אהבה בעיניים פקוחות.