הכל קרוע

תמיד הבטחתי לעצמי שכשיבוא האחד, אתן לו להרגיש הכי מיוחד.
אוהב אותו ללא גבולות, אקריב למענו עולמות.
אתן לו חופש, שלווה והרבה אהבה, אדרוש שישן רק איתי במיטה.
ארצה שיהיה לידי מתוך בחירה ולא מתוך חובה, אוודא שיודע בדיוק מה אני מרגישה.
אבל אז יום אחד הוא יקום ויילך, ישאיר חתך עמוק בלב.
הוא יחליט שראה ועשה כבר מספיק ורוצה לחיות את חיוו ללא צללית.

תמיד הבטחתי לעצמי שכשאהיה גדולה, חיי יושלמו כמו פאזל, או תמונה.
אעשה דברים שבחרתי בעצמי ואדאג לרענן את כל עולמי.
אפגוש אנשים, אבקר במקומות מעבר לים, אדרוך במקום שמעולם לא חלמתי שאפילו קיים.
אלמד ואשכיל, אתן לעולם לתת לי את מה שברא, כל היופי והטבע במנה אחת וראשונה.
אגור עם בעלי חיים ואחייה חיי מותרות, לי אף אחד לא יגיד איך לחיות!
אבל אז יום אחד הכל ייהרס, כמו בניין שקורס וקורס...
אתדווא לחיים האמיתיים שבחוץ, שבשביל לנוח צריך לפעמים הרבה לרוץ.

תמיד הבטחתי לעצמי שאדע מתי לדבר ומתי לשתוק,
מתי להיות ומתי לקוות.
מתי לחשוב, מתי לחשוש.
מתי לזהות, מתי להכיר, מתי חשוב להאמין ולא ללכת עם הראש בקיר.

כל יום שעובר הוא יום חדש ובריא הרבה יותר,
כל יום שעובר התקדמתי קצת יותר...
כל יום שעובר אני שם ולא פה,
אני כאן ולא איתו,
אני יודעת ומקווה שיום יבוא ואוכל לראות את כל התמונה, ולא לחכות או למצוא חתיכה על הרצפה.
ואז יום אחד הכל יסתדר, העולם יראה יפה יותר.
דברים יסתדרו ויהיה מעניין, העולם יתעגל ולי קצת ייתן.