משמעות החיים פשוטה: מוות.

לילדה קראו "שיבא", ואילו את שמו של הילד איני יודעת. אף אחד בעצם לא ידע מה שמו של הילד, חוץ משיבא, אבל היא לא גילתה לאף אחד.
אמנם היו הם שני ילדים קטנים ותמימים, אך היו מאוהבים רק כפי ששני ילדים יכולים להיות מאוהבים. סוג ההתאהבות שאפילו מבוגרים לא זוכים לחלוק. אולי משום שמבוגרים הם כבר לא תמימים. הסיבה לכך הייתה פשוטה, הילדים קיבלו פעמיים בשבוע זריקה מסויימת, המדכאת את שאר היצרים אשר מתפשטים אצל המבוגרים. מפסיקים לקבל את הזריקה לאחר גיל 15.
שיבא אהבה לשחק בליבו של הילד, משום שהוא היה גדול, ואילו הילד אהב לשחק בחזה של שיבא, למרות שהוא לא היה גדול. יום אחד, שיחקה שיבא בליבו של הילד יתר על המידה, והלב התקלקל.
הילד ישב בביתו ימים ארוכים לבדו, מתעסק בנסיונות לתקן את ליבו המקולקל, אך מאמציו היו לשווא. הוא חשב שאולי שיבא תצליח לתקן, הרי היא זו שקילקלה, אך הוא לא ראה אותה מאז התקרית, ולא הצליח להשיג אותה בשום אמצעי. היא נעלמה כלא הייתה.
אז הוא הלך לבית חולים.
בבית החולים, שבאופן אירוני לחלוטין שמו היה "שיבא", עשו לו ניתוח לב פתוח, אך הבעיה הייתה יותר מסובכת ממה שטובי הרופאים בשיבא חשבו. הם החליטו לבסוף שהילד צריך השתלה.
בימים ההם, לא היה דבר כזה "תרומת איברים". אף אחד לא רצה לתרום את איבריו... אחרי הכל הם נחוצים לכל אחד ואחת מאיתנו. ובתקופה ההיא, לא היו פראיירים. מי שכן רצה לתרום מאבריו לטובת האחרים, נחשב לנחות, ובד"כ עשו עליו חרם חברתי, כלכלי ופוליטי. לעיתים קרובות אנשים אלו היו ילדים מוכים, או יתומים.
לכן בתי החולים הצטיידו במאגר לבבות מפלסטיק.
הפואנטה הייתה שמהרגע שפלוני מסויים עבר השתלת לב, במידה והוא מתחת לגיל 15, נאסר עליו להזריק לעצמו את הזריקה מדכאת-היצרים עקב תופעות לוואי מסוכנות העלולות להשפיע על שלפוחית השתן. ואתם יודעים כמה רע זה להיות צריכים פיפי כל 5 דקות...
אז הביאו מסמכי הסכמה בשפה הסינית, והילד חתם, למרות שלא הבין סינית.
האפסנאי לקח מידות רוחב, גובה ועומק, והוציא ממחסן הלבבות את הלב המתאים, לב מפלסטיק בצבע שחור, עם קרום דם מניילון שקוף. לאחר שבוע (עקב הרבה מאוד בירוקרטיה מיותרת) הגיע הלב לרופאיו של הילד, והם ביצעו את ההשתלה. כמובן, שעל הלב החדש הטביעו את חותמת בית החולים "שיבא", משום שאחרי הכל מדובר בזכויות יוצרים.
לאחר עוד שבוע (שוב, עקב בירוקרטיה מאוד מאוד מיותרת) שוחרר הילד לדרכו.
שמח ומאושר עם ליבו החדש, המוטבע בשם "שיבא", פסע הילד בצעדים קטנטנים חזרה לדירתו הקטנטנה, שמוקמה בפאתי השכונה הטובה שבעיר הטובה שבארץ הטובה שבפלנטה הלא-כל-כך טובה של היקום.
בדרכו, חתול שחור חצה את הילד. הילד הביט בחשש ימינה ושמאלה, ושוב לשני הכיוונים, בשביל להיות בטוח שאף אחד לא רואה אותו, ומכשהיה בטוח כי הוא לבדו, המשיך ללכת כאילו כלום.
אתם מבינים, באותה התקופה היה נהוג לירוק על חתולים שחורים. בעצם, על כל החתולים. אדם שלא ירק על חתול, נחשב לחוטא, ודינו היה דין מוות בטביעה, ולא סתם טביעה, אלא טביעה ברוק של חתולים. הילד, שהיה חריג משאר החברה ולא דגל באלימות, עשה כל שביכולתו להמנע מחיכוכים עם חתולים, והיה נגד יריקות ככלל.
כשהגיע, הופתע לגלות כי דירתו היפה והטובה הפכה לערימת הריסות. דבר זה היה יכול להגרם מכמה סיבות: או בגלל שלא ירק על החתול, שבנוסף על מוות נוראי, גורם מעשה זה למזל רע מאוד. או בגלל שאיזה איש בריון הנוהג על דחפור השתעמם והחליט להעביר שעה מזמנו החופשי בהריסת הבית הראשון שראה. או בגלל שבעל הבית לא קיבל מספיק סקס אמש.
בעודו עומד מול הריסות דירתו, נתמלא ליבו החדש בזרימה לא מוכרת של רגשות לא מוכרים, ודמעות החלו להציף את עיניו. היה בו דחף זר ובלתי נשלט. להאשים. מישהו. אחר.
והאדם הראשון שחשב עליו, היה שיבא בעצמה.
נקמה. דם. סיפוק. הילד חייך לעצמו וניגב את דמעותיו. הילד אהב את שיבא, אבל הוא גם נורא רצה להרוג. נקמה. דם. סיפוק. קולות קולות. לא. לא. חייב לדכא. לא. לא. חייב לפרוץ. חיוכו של הילד דעך והוא נפל על ברכיו אוחז בראשו הכואב שמשמש לשדה קרב בין רצונותיו הנוגדים.
חיוך. אוהב. תמים. דם. דם. מספיק, אני יותר חזק מהזריקה. חד. מבריק. צרחה. דם. דם. זה חזק ממך, תוותר. לא אוותר. לא אוותר. לא אוותר. נקמה. דם. סיפוק.
ויתרתי.
הילד קם בחזרה על רגליו, ניער מעט את מכנסיו, והחל במסעו החוצה. החוצה מהרחובות הטובים שבפאתי השכונה הטובה שבעיר הטובה. החוצה אל רחובות של אלימות.

תקרא לי כלבה, באמת שכבר לא אכפת לי.
תוציא אותי זונה, שיהיה.
תכעס, תצעק, תלוש שיער, זה לא מזיז לי.
תחתוך את עצמך ותבכה.
ואם כבר אתה מקיז לעצמך את הדם,
הייתי רוצה לבקש גם חתך יפה וקטן.
שיהיה למזכרת, לימים יותר יפים,
בהם לא ידענו מהם רוגז ועצבים.
ואם אתה כבר מזיל דמעה או שתיים,
תשמור גם לי אחת בצד לבנתיים.
שתהיה למזכרת לימים יותר שמחים,
בהם גופינו היה חלק, ללא חתכים.
ואם אתה מוזג הלילה רעל לכוסך,
תמזוג גם לכוסי בבקשה ממך.
שיהיה מזכרת לחיים אחרים,
בהם לא חשבנו על להיות מתים.
ואל תבין אותי לא נכון,
אני לא עצובה, ולא מדוכאת, אלא כועסת.
עכשיו תוכל לראות מקרוב
איך הילדה החמודה שבי, בדמה מתבוססת.
אין בי חרטה, ולא רגש של חמלה,
איני כמהה למחר יותר טוב.
איני ריקנית, ואיני מרגישה שלמה,
כנראה פשוט איני רואה את הסוף.
ואני יודעת שפירסום שיר זה אולי יביא לנזק בלתי הפיך בבת אחת,
יש כאלה שיקראו לזה ביצים, ויש כאלה שיקראו לזה חוסר טאקט.
בסך הכל, אינני מנסה להכעיס יותר,
ואחרי הכל, גם אני צריכה עוד להתבגר.
ואין מה לעשות שאנחנו אנשים דפוקים,
לפחות אנחנו מודעים, ולא מעמידים פנים.
ואמנם אני עלולה למרוט אצלך איזה עצב,
ואולי בכל שורה הם נמרטים אצלך בקצב.
אבל כאמן תבין אותי, וכאמן תדע,
שחרוזים בשבילי, יותר עוזרים משיחה.
וכשאני קוראת מה כתבתי, אני בעצם מתבלבלת,
מה אני מנסה לומר? ואל מי אני לעזעזל מדברת?
בעצם זה לא משנה גם ככה, אתה יודע,
בכל מקרה אתה חושב שאני כותבת גרוע.

אמרתי לו שכבד לי, הוא שאל מה בדיוק כבד לי, הרי אין עליי שום דבר.
אמרתי לו שעול החיים כבד לי, אז הוא אמר לי להפסיק להתבכיין, והדליק סיגרייה.
אמרתי לו שכדאי שיפסיק, זה לא בריא, וכנראה גורם לסרטן. סרטן כידוע זה לא דבר נעים.
הוא אמר שבקטנה, כבר היו לו אי-נעימויות יותר גרועות בחייו. וכדי להוסיף חטא על פשע, הוריד גם שוט של וויסקי.
הוא אמר לי שאני לוקחת הכל ברצינות, ושעליי להשתחרר.
צחקתי. אני האדם הכי ציני ולא רציני שפגשתי מעולם. מצד שני, מעולם לא פגשתי את עצמי... אז אולי הוא בעצם צודק.
קבענו ללכת מחר ליריד שבדיוק הגיע העירה. הוא הבטיח שאחרי היריד הזה, כבר לא יהיה לי כבד.

אז הלכנו ליריד, והיה נורא נחמד. החלטנו להתפצל כי שנינו רצינו דברים שונים, אז במקום להתווכח ולהרוס את היום, החלטנו להנות ממנו כל אחד לחוד.
עברתי בין הדוכנים השונים, עד שמצאתי אחד שמשך את עיני. מאחורי הדוכן, עמד לו איש עם כנפיים יפות מנוצות. שאל אותי אם אני מעוניינת בקצת חופש. "כן בקשה", עניתי. "700 גרם של חופש". אני יודעת ש700 גרם חופש זה לא הרבה בכלל, אבל מה לעשות, לא היה לי הרבה מקום בתיק.
המשכתי ללכת על החצץ, והבנתי שעקבים זה לא רעיון טוב, משום שמעדתי ונפלתי על ברכיי. ברך ימין דיממה קצת, אבל זה לא כזה כאב אז לא התרגשתי מזה. כשקמתי בחזרה על רגליי, שמתי לב לדוכן שהיה מימיני. מאחוריו עמד איש זקן מאוד, פלא שהוא לא מת בכלל, עם זקן יפה, לבן וארוך, ושלווה אין-סופית בעיניו. "האם גבירתי מעוניינת בזמן?", שאל. "ברור, 500 גרם בבקשה". אני יודעת ש500 גרם זמן זה לא הרבה, אבל מה לעשות, מיהרתי...
המשכתי בדרכי, הפעם נזהרת מהחצץ הרשע, שלא יפיל אותי שוב, עד שהגעתי לעוד דוכן. שם ישב לו בישיבה מזרחית ספק בן-אדם ספק מלאך. מבלי לפקוח את עיניו, שאל אותי בטון רך האם אני מעוניינת בשקט נפשי. "שיהיה..." עניתי. "300 גרם". הייתי קצת חוצפנית, אני מודה, ו300 גרם שקט נפשי זה לא הרבה. אבל משום מה, הוא עיצבן אותי.
החלטתי ללכת לאכול משהו, אבל לא מצאתי שום דוכן של אוכל. חבל שלא הבאתי סנדוויץ' מהבית. מצד שני, זה טוב לדיאטה, אז בסדר, נעלים עין..
המשכתי ללכת, עסוקה כל כך בלהזהר מהחצץ שנראה לי כהאויב הכי גדול שלי לאותו הרגע, וראיתי בדרך עוד מלא דוכנים; של בריאות, של כסף, של אהבה, של ידידות, של אושר...
לא היה שם שום דוכן שמזכה אותך בפרסים. ואני כל כך רציתי לצאת מכאן עם דובי, לאחר שהייתי מצליחה לקלוע כדור זעיר למטרה בלתי אפשרית...
בעודי מהרהרת, בכלל לא שמתי לב להמשך הדרך. איבדתי את עצמי לרגע, וחוש האוריינטציה שלי בדיוק פתח שביתה.
הסתכלתי סביבי, ונכחתי לדעת שהגעתי לדוכן האחרון. לא עמד אף אחד מאחוריו, אלא עמד שם שלט גדול שעליו נכתבה השאלה "האם אפשר לעניין אותך בקיום?"
"בטח..." חשבתי לעצמי. "קיום אני רוצה!" חיפשתי למי אני אמורה לפנות, אבל לא מצאתי אף נפש חיה. "אני רוצה בבקשה טון קיום בבקשה", צעקתי לעבר השלט הדומם. אך אין קול ואין עונה.
כנראה שנגמר המלאי... החלטתי לחכות. אולי יגיע המשלוח הבא בקרוב.
כך המשכתי לעמוד שם, מול השלט, עם קצת חופש, טיפה זמן, טיפ-טיפת שקט נפשי, ובלי קיום.
הוא צדק.
כבר לא כבד לי בכלל.

"בואי ניפגש".
"לא רוצה".
"מה יש לך, ילדה? למה את לחוצה?"
"אני אומרת לך, בשיא הכנות –
אם תיפגש איתי, סביר להניח שתמות".
"איזו מצחיקולה! אני אוהב חוש הומור,
בחורה כמוך לא מוצאים בכל חור.
אבל זה לא מספיק תמונה והתכתבות,
אני רוצה לראות אותך גם במציאות".
"תאמין לי שגם אני מתפתה,
גם לי מתחיל להיות קר במיטה...
אבל הבטחתי לאמא שאחדל ממעשיי,
כנראה שנמאס לה כבר לחפות אחריי.
אמנם שתינו שבעות, אבל הריח שנשאר נורא,
והיא מקרצפת פעמיים את הריצפה, הקירות והתקרה.
אני לא בטוחה שאת המאמץ זה שווה,
אחרי הכל, אמרת שאתה די רזה".
"מספיק להתבדח, בואי נדבר לרגע ברצינות;
מחר נשב על בירה בפאב החדש של רעות?"
"טוב בסדר, אם אתה ממש מבקש".
--מצטערת אמא, הוא ממש מתעקש! –

למחרת, קצת אחרי 1:00 בלילה.

"אני מאוד כועסת, רק שתדעי.
את מקורקעת! שבועיים לא תצאי".
"אני מצטערת אמא, אבל הוא ממש התבכיין,
הזהרתי והזהרתי אבל הוא רק התחנן.
לא הייתה לי ברירה, לא יכלתי לסרב,
אבל בואי, תאכלי קצת מהלב...
אל תכעסי, אני אנקה ואת הבית אקרצף,
בנתיים תרגעי, תטעמי מהכתף".
"תודה, אבל סיימתי. הוא לא לטעמי,
אני אוהבת חריף, והוא סתם אשכנזי.
בכל מקרה, זו הפעם האחרונה, גברתי הצעירה!
יותר לא אחפה עלייך מפני המשטרה.
אני מקווה שזה מובן ושזה נכנס לך למוח,
אני הולכת לישון. תיפטרי את מהריח".

טוב נו, ידעתי שאמא תכעס ותעניש,
אחרי הכל, היא בדיאטה, ואתם יודעים כמה שומן היה לאיש?!
מסתבר שהוא לא רזה כמו שהוא אמר,
היא לא עמדה בפיתוי, אכלה את הבשר.
לי אישית, הוא היה דווקא נורא טעים,
אני אוהבת את הטעם שלהם כשהם חרמנים.
אבל מעכשיו אני חייבת להפסיק, ולדבוק בהחלטתי בעזות מצח!
אחרי הכל איני אדם רע, וקראתי איפשהו שבשר זה רצח... \:
בשר גם מתקלקל מהר והופך לא טעים...
מעכשיו אני אוכל רק צמחוניים!

על מה אתם מסתכלים? אני הזהרתי מראש,
אשמתו שכך את חייו קיפח, הפרעוש.
חוץ מזה, אז אכלנו בן-אדם...
ביג-דיל... פחות רוע בעולם.

מה שלא מחשל, הורג.

"תעזוב אותי!"
"אני לא רוצה."
"אז אני אעזוב אותך!"
"את לא יכולה."
"די. די. נמאס לי. תצא לי מהחיים כבר! -
אני לא רוצה אותך יותר, מתי כבר תקלוט את זה?!"
"אל תדברי שטויות. את רוצה אותי ועוד איך. פשוט רואים את זה עליך".
"אני לא רוצה אותך... אני לא רוצה אותך... אני לא רוצה אותך! אבל אני לא יכולה לעשות את זה לבד, אתה חייב להפסיק להגיע אלי, חייב להפסיק לצוץ בכל פינה שאליה אני מפנה מבט, אתה חייב להפסיק להופיע בכל מקום. אני לא רוצה אותך..."
"די תפסיקי, את יודעת שאת לא יכולה לחיות בלעדיי... כבר שכחת את כל מה שעברנו יחד? את כל הזמנים הטובים.. -
כבר שכחת את הרגעים האינטימיים שלנו? -
איזה אקשן כמה אדרנלין. איך תמיד ברחנו כשראינו את האורות של המשטרה מהבהבים לקראתינו, ומה גרמתי לך לעשות.. גרמתי לך לכופף את החוק שוב ושוב, ואת נהנית מכל רגע. תמיד נהנית כשהרגשת שאת מורדת. ואני גרמתי לך למרוד תמיד. -
רק שנינו יודעים כמה שאת רצית אותי, איך חיכית בקוצר רוח למפגשים שלנו, איך רצית אותי בתוכך, איך כל כך רצית לטעום אותי שוב, ושוב ושוב..."
"זה הכל שייך לעבר. אתה דפקת אותי! -
אתה דפק לי את המוח, דפקת לי את המוסר, דפקת לי את החיים. איפה הם? איפה החיים היקרים שלי? אני רוצה אותם בחזרה! כולם נטשו אותי בגללך. כולם מפחדים ממני בגללך. אין לי יותר שומדבר בגללך. אין לי יותר חברים, אין לי יותר משפחה, אין לי יותר כסף, אפילו החתולים ברחוב מסתכלים עלי ולועגים לי. -
תן לי בחזרה את החיים שלי! את הכל אתה דפקת לי..."
"די תפסיקי, פשוט תודי כבר שאת מכורה אליי! תודי שכשיש לך אותי, את לא זקוקה לשום דבר אחר.
תודי שאת לא מסוגלת לחיות בלעדיי! -
את מטורפת עליי... רק אני יודע באמת מה את רוצה, מתי את רוצה, וכמה את רוצה. רק אני באמת יכול לגרום לך להרגיש טוב... בעננים...
אני יודע איך את משתגעת כשאני לא שם איתך. אני יודע שאת מחפשת אותי, שאת מאבדת עצמך אם אני לא נמצא איתך. את פשוט זקוקה לי. תודי שאת זקוקה לי."
"זה הכל שייך לעבר... אני לא זקוקה לך יותר."
"את ועוד איך זקוקה לי! תסתכלי על עצמך... עומדת ככה מסכנה וחסרת אונים מולי, מסתכלת עלי במבט מתחנן... -
שנינו יודעים שאת מתה להתנפל עלי, להכניס אותי לתוכך, להסניף אותי עד שהריאות שלך יתפוצצו.
אני רואה את זה בעיניים שלך. פשוט בואי אלי וקחי אותי. אל תלחמי בזה יותר. אל תלחמי בי."
"אדוני הסם, תעזוב אותי."
"אני לא רוצה."
"אז אני אעזוב אותך."
"את לא יכולה..."

אני יושבת לבד,
בתא מבודד.
מחכה שהכאב יחלוף, אך זה לא יקרה בקרוב -
אני יודעת.
המחשבה על זה לא בדיוק משעשעת...
אני תקועה -
בלתי נראית לסביבה, שקופה,
וטוב שכך -
אחרת זה היה בלתי נסלח.
שכנים באים והולכים,
הם אף פעם לא נשארים.
אני לא רואה את הפרצופים -
רק את הנעליים,
אני סופרת רגליים,
כבר הגעתי למאה,
ואותי אף אחד לא שומע.
אני מנסה להיות בשקט, למרות שהכאב גדול.
"כמה עוד?!" נותר לי לשאול.
לא נותר לי דבר, אלא להתפלל,
אולי שומע אותי האל.
"תעשה שזה יפסיק, שזה יגמר -
שלח אלי איזה מלאך שומר".
אך אין קול ואין עונה,
והגוף שלי ממשיך ומתענה.
מחוץ לתא אני שומעת חיים -
נשים מדברות, מים זורמים.
החיים ממשיכים, רק אצלי הם נעצרו,
בא לי לצעוק ושכולם ישמעו.
אני מנסה לחשוב על מקומות אחרים,
שמש זורחת והמון פרפרים.
חושבת על דובוני אכפת-לי ועל חום ועל אהבה...
אך דבר לא עוזר, וזה לא נעים.
ככה זה קלקול קיבה...
בשירותים ציבוריים.


ועכשיו, למי שיש כוח שיקרא שוב ויבין 😄
צחוקים איתי

לא אכפת לי עם מי היית, ולא אכפת לי עם מי שכבת.
לא אכפת לי מה קנית, ולא אכפת מה שברת.
לא אכפת לי לאן תלך, מצידי תלך לקיבינימט.
לא אכפת לי מתי תחזור, אם בכלל.
לא אכפת לי מהתמונות שלך על המחשב שלי, מצידי למחוק אחת אחת.
לא אכפת לי מהמבט שלך, הוא כבר לא אומר לי כלום.
לא אכפת לי עם מי אתה מדבר, מה אתה עושה, מתי אתה הולך לישון ומתי תתעורר.
לא אכפת לי איך עבר עליך היום, ולא אכפת לי מה התיכנונים לערב.
לא אכפת לי מה תלבש, ואיך תריח.
לא אכפת לי איך קוראים לה, ואם אני מכירה אותה.
לא אכפת לי מה שלומך. אם אתה עצוב או שמח.
לא אכפת לי איך הדירה החדשה שלך נראית.
לא אכפת לי אם אתה חי או מת.
לא אכפת לי משום דבר שקשור אליך. מצידי תמות. תמות!

טוב.. זו לא יצירה אומנותית או משהו, אבל גם לונילים יש את הקטעים שלהם..
קצת להוציא עצבים, מה קרה? 😉

"את נידונה לכסא החשמלי", אמר השופט בקולו הקר ודפק בפטיש 3 פעמים.
מעניין מה הדפיקות האלה אומרות, הן תמיד נראו לי טיפשיות ומיותרות. הוא חושב שהוא גבר כי יש לו פטיש? נותן לו להרגיש כוח? עליונות? שילך להזדיין...
לאחר שרעש הדפיקות סיים להדהד ברחבי האולם, קמו ממקומם 4 דמויות חסרות פנים, שהיו לבושות במן גלימה שחורה כזו כמו של נזירים. לבוש אופייני לחסרי אופי, צורה ומין. מה כבר יכול להיות יותר הולם מגלימות שחורות?
הם ניסו להקים אותי ממושבי, אך מגעם היה קפוא אז מתוך רפלקס העפתי את ידם. "אני אקום לבד, תודה. אני לא נכה, אני צעירה וחזקה ועדיין לא הגעתי לגיל שבו הגוף שלי מתחיל לבגוד בעצמו ולהתפרק כמו פאזל מושלם שילד בן 4 חוטף עליו קריזה ומחליט לפזר את חלקיו לכל עבר בפראות".
אז קמתי לבד. טוב, לכסא החשמלי אם כך.
הם ליוו אותי לחדר מוזר מתחת לאדמה, שבמרכזו ניצב כסא מגניב. חוברו אליו מיליון שקעים ותקעים והיו לו הרבה חגורות ואפילו קסדה כזו שיורדת על הראש, כמו שיש במספרות.
הם הושיבו על הכסא והפעם לא התנגדתי למגעם. סיבה אחת לכך הייתה שלא יכלתי בחיים להתיישב בעצמי, אין מצב. לקום לבד זה סיפור אחד, אבל להתיישב בעצמי על כסא המוות שלי זה סיפור אחר. כמעט שקול להתאבדות.
הסיבה השניה הייתה שבאותו רגע פשוט הייתי זקוקה למגע. אמנם מגעם לא היה חם, אוהב או סימפטי במיוחד, אבל אפילו המגע הכי זר, קר ומנוכר בעולם היה מתקבל אצלי בברכה. אחרי הכל, עבר עלי יום לא משהו.
הם הושיבו אותי, הורידו אל מעל ראשי את הקסדה המוזרה, וחגרו אותי בידיים, במותניים, ברגליים ובצוואר, כדי שאני לא אזוז כמובן בזמן שמחשמלים אותי. אחרת אני אהיה בשר נא ולא צלוייה כראוי.
לאחר כל הסידורים, הם נעמדו מלפניי בשורה מאיימת. "את מוכנה?" שאלה אחת הדמויות ללא הפנים. הקול של הדמות היה לי מוכר, אהבתי אותה פעם. פעם היה לה פנים ומגע חם ואוהב...
ועכשיו היא אחת משלהם, והיא הורגת אותי.
"לך להזדיין", עניתי. לא התכוונתי לפגוע ברגשותיו, אבל מכיוון שאלה היו מילותיי האחרונות לא היה לי ממש אכפת.
אז הוא לחץ על כפתור ה-"on", אבל דבר לא קרה. לכו תסמכו על טכנולוגיה... כבר היה עדיף להעלות אותי על המוקד ולשרוף אותי. זה אותו אפקט בסופו של דבר - בשר צלוי, רק שזה היה מצליח לשם שינוי. ואם הם כל כך מתעקשים להיות מודרנים ומתקדמים, הם יכלו פשוט לירות בי. אח"כ לשרוף אותי אם הם ממש מתעקשים על אפקט הצלייה.
אז הם קראו לטכנאי, הוא הגיע, וגילה את הבעיה: התקע אינו בשקע. אכן, טעות נפוצה ואנושית. אז הטכנאי תיקן, וכל הדמויות עמדו ומחאו לו כפיים בהערצה.
אכן, הטכנאי התגלה כאדם חכם, משכיל, כריזמטי ובעל כשרון לפתור בקלות בעיות מסובכות. חשתי בוז כלפיו. מבחינתי הוא סתם טיפש, אידיוט, נאד נפוח ומטומטם. אולי סתם חשתי את זה כי הוא תיקן את מכונת המוות הקטנה שלי. נו מילא.
הדמויות הודו לטכנאי מקרב לב, עשו לו מן טקס הערכה קל, העניקו לו צל"שים, ביקשו חתימות ושיחררו אותו לדרכו.
עוד גיבור יצא לעולם. איזה כיף.
עכשיו, כשהכסא תוקן והכל כבר מוכן, חזרה הדמות הזרה והמוכרת, בעלת המגע הקפוא והחם, ובלי להגיד מילה לחצה שוב על כפתור ההפעלה.
אכן, התחשמלתי כהוגן.
"הנה, אני מתה. אתם יכולים ללכת עכשיו", אמרתי לדמויות חסרות הפנים. דמות אחת התקדמה, לחצה על מתג ה-"off" ויצאה החוצה. אחריה יצאה עוד דמות, ואחריה עוד אחת. רק הדמות הזרה והמוכרת נשארה איתי.
"את יודעת, אף פעם לא רציתי שתמותי", אמר לי הקול הזר והמוכר.
"זה בסדר", עניתי. "לא אכפת לי למות, אני אוהבת אותך אז אל תדאג לי".
לפתע הדמות התחילה לקבל פנים. התהליך היה איטי וכנראה שמכאיב, כי הדמות עשתה קולות שנשמעו כמו קולות של כאב.
והנה הפנים שכל כך אהבתי, והפנים האלה התקרבו אלי ונישקו אותי וחיבקו אותי והמגע כבר לא היה קר. עכשיו יכלתי למות בשקט, אך החרטה היחידה שחשתי באותו הרגע הייתה שאמרתי לו מקודם ללכת להזדיין.
כי כן אכפת לי.

האלכוהול זורם בעורקיו כמו דם,
מתהפך בלילות ואינו נרדם.
מחשבות מתרוצצות שהיה מעדיף לשכוח,
הקולות בראש לא נותנים לו מנוח.
ראשו מסתחרר, ויש לו בחילה,
מזל שזכר לשים דלי ליד המיטה.

העשן ממלא את ריאותיה כמו חמצן,
היא ויתרה על בריאותה כבר ממזמן.
הרי בשביל מה צריך חיים ארוכים,
אם הם פעם אחר פעם רק מאכזבים.
עוד שאכטה מהג`וינט, ועוד תא במוח נמחק,
"זה בסדר" היא חושבת, "החיים הם רק משחק".

הוא הזמין ויסקי כדי להרגיש ילד גדול,
"ברוך אתה ה`, בורא האלכוהול".
מכל הלבבות בעולם, למה דווקא שלו נפל קורבן?
מטביע את יגונו במשקה בעל הטעם המחורבן.
כשסיים להשתכר כליל החל לדדות חזרה לביתו,
מזל שאחיו הקטן (שעדיין בצבא) לוקח את הנשק הבייתה איתו.

היא מורידה עוד ראש ונמעכת על הספה,
כל החבר`ה כבר עזבו לטובת איזו מסיבה.
היא בנאדם מסודר, אך אדישה לבלאגן,
לא אכפת לה שזרוקים 3 באנגים על השולחן.
הדלת פתוחה, אך אין לה כוח לקום כרגע,
לאט לאט נרדמת כשבוב מרלי שר לה ברקע.

הוא לוקח את הנשק, מטעין בכדורים,
זומבי, לא רוצה לחשוב על השלכות הדברים.
הוא מעוניין בשקט, שהקול שלה יפסיק להפריע,
אז הוא נכנס לאוטו והתחיל להתניע.
הוא הגיע אליה, עיניו פקוחות לרווחה,
מסובב את ידית הדלת, למזלו היא פתוחה.

חצי זוחל, חצי הולך אל עבר הסלון,
מקים הרבה רעש, פלא שהיא ממשיכה לישון.
מסתכל עליה רגע, יודע שזה הסוף המר,
היא כמו מלאך שחטא וטובו נגמר.
מחפש דף ועט, כותב איזה מכתב נדוש,
משחרר את הנצרה, מתפלל ותוקע לעצמו כדור בראש.

"בום!!" היא שומעת ומתעוררת בבהלה,
מה הולך כאן? מה זה על הריצפה?
לוקח לה רגע ממושך להבין שהיא בסלון,
ומה שעל הריצפה, היה פעם אלון.
הדמעות ניתצו על ריצפת האריחים,
וכשהפסיקו, הלכה לאמבטיה, לחתוך כמה ורידים.

my friend. my lover. my enemy.
-------------------------------------------------

This is not the life we wanted,
We didn’t ask for any of this.
But it doesn’t really matter,
No body asks us how we wanna live.
We can scream, we can shout
But will anyone hear?
We can rise, we can fight,
But will it make the fear disappear?

This is not a war, if you'd fight me I'd give up right away.
Use your words as a sword; I'll use my tears as a defense.
Bring your troubles as your soldiers,
Use you pain for the leading man.
Let your home be the battle field,
And use me as your enemy-friend.
The fire in your eyes, the desire to kill -
Are making you weaker, you're becoming ill.

And even though I come in peace,
You unleash your rage as a starving dog.
Your heart became colder than a beast's,
Just leave me hanging in my thick, night fog.
Memories of you will not fade,
How could they, when I rewind them in my head?
Talk to me in my dreams so I will forget by dawn,
We live not die, we laugh not to cry, and we come undone.

But I'm not scared of you anymore,
I grew up, I found a cure.
I'm not afraid of your touch and your voice,
I have found my way, I made my choice.
And I'd love to see you laugh again,
'cause after all you are my friend.
And though you think it's over and dead,
You're the eternal sunshine of my spotless head.