שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

Naivete

Only the Lord can understand
When those first pangs begin
How much is reflex action and
How much is really sin
לפני 14 שנים. 8 במרץ 2010 בשעה 15:51

.

יש לי איזה טייטל לא פורמלי... נסיכה. כן כן, תצחקו. אני הנסיכה של המאפיה הבוכרית של נהגי המוניות בתל אביב. אני כבר יושבת על כס מלכותי מספר שנים, מקבלת את שירותם והערצתם של נתיניי בחן הנהוג על ידי נסיכה לא בוכרית.

אין פה יותר מידי זכויות שבאות לביטוי ביום יום. אבל אסור לזלזל במסירות והנאמנות הבוכרית. כל חברי המאפיה נלחמים ביניהם על הזכות להסיע אותי, וכבר יותר מאחד הודח מרשימת הנהגים הרשאים לכך בעקבות איחור הקל שבקלים. (רשאים זה לא אני קובעת, יש מוכתר, ראיס... הוא מנהל שם את העניינים. חלילה שהטרחה תהיה עלי!)

ביום-יום, זה מתבטא בדברים קטנים. אוספים אותי מהבית, ופותחים לי את הדלת. דואגים לי למסטיק, סוכריות, טישו... כל דבר שינעים עלי את הנסיעה. מתקשרים חמש דקות לפני שמגיעים, מחכים לי בסבלנות... אין דיבורים בטלפון בזמן הנסיעה. מדווחים לראיס שהגעתי בשלום. דברים כאלה. קטנים ונחמדים.

אבל מדי פעם אני מקבלת אות או רמז כמה הם באמת אוהבים אותי. כשבאים לקחת אותי על חשבונם ל- או מ- מקום שהם יודעים שהוא חשוב לי. בהצעות עזרה (מהסוג הלא-כך-כך חוקי) נגד מי שרק יעיז לעשות לי רע. בהכרת התודה על עצות שנתתי להם במהלך השנים ושיעורים שלימדתי אותם, והם באמת לקחו ללב.

היום, שוב נגעו לי שם עמוק בלב. נהג אחד שכבר מזמן לא יצא לי לראות בא לאסוף אותי. הוא כל כך התרגש, יצא מהאוטו, נישק את ידי... עד כדי כך התגעגע? אחרי זה, בירך אותי במזל טוב, לכבוד יום האישה. כולו נרגש, הסביר לי איך גבר הוא בכלל לא גבר ללא האישה, זה היה כל כך מתוק. החבר'ה האלה, השחורים, כבדים, שעירים, פשוטים (מילים שלהם :)... יש בהם נשמה כל כך יפה. אחרי זה, היו לי בעיות עם הכספומט, ובכלל לא היה לי כסף לשלם לו. הוא עוד היה מסיע אותי בכל רחבי המדינה לפתור לי את העניין, וכמובן שאין בעיה שאשלם בפעם הבאה. מתי שזה לא יהיה.

לפעמים זה לא דורש הרבה, רק שבנאדם יהיה אמיתי. השמחה הייתה כל כך ממשית, הרגש כל כך עמוק, הדאגה לי -- ולא לכמה שקלים -- כל כך כנה.

הכבוד הוא באמת כולו שלי שיש לי אותם. עשו לי את היום, ולא בפעם הראשונה.

ויום האישה שמח לכולם!

לפני 14 שנים. 7 במרץ 2010 בשעה 16:02

.

נפלה עלי פתאום עייפות כלשהי.
יש מצב שזה קשור בעצם לשינה.
אבל גם לחוסר חמצן.
או להורמונים.
או אוכל.

מצד אחר,
אולי לאיזו התעסקות מתמדת.
אולי פתאום מרגישה שהצד הטיפולי שלי
והצד האגואיסטי שלי
מסתובבים בגלגל עכברים כזה, ולא טסים קדימה בכביש המהיר.

מאידך, התעסקות אחרת גורמת לי למורת רוח
ולקורת רוח מגיסא אחר
פינות כאלה ואחרות שכל הזמן דורשות ממני משאבים.

ואגב הסופר-הייוויי... דברים קורים פה בקצב הבזק.
זה נותן אנרגיות מטורפות
אבל גם -- אולי -- מעייף קמעה?

ותיכף תיכף נגמרת לי הסבלנות. בכמה מישורים.
יש כאלה שיש בהם איפה להוציא קיטור, אבל באחרים לא.
ואני אחת שלא אוהבת דחיית סיפוקים...

אני אפילו לא יודעת אם הפוסט הזה הוא סוג של תלונה, חחח
כי בחיי שאין לי על מה להתלונן
חוץ מזה שאין לי זמן ל*הכל*
וכוסשלהאמא של השינה שגוזלת ממני זמן יקר
ובכל זאת לא דואגת לי שאתחיל את השבוע שלי רעננה 😄

שבוע טוב לכולםםםםםםםםםםםםם

לפני 14 שנים. 6 במרץ 2010 בשעה 15:30

.

היום, בדרך הביתה מהבראנץ' של שבת, קרה משהו שקורה כל הזמן... איזה מישהו שבדיוק יצא מרכבו בצד השני של הרחוב זרק לי מבט מאוד מעוניין... ואני פשוט המשכתי ללכת.

ואז קרה משהו שאף פעם לא קרה לי. עוד מאה מאתיים מטר משם, מרחק של מספר רחובות, ואפילו אחד ראשי, אני שומעת מישהו מאחורי, "סליחה, סליחה... היי... סליחה..."

ומי זה, אם לא אותו אחד מהאוטו. כאילו -- אתה עוקב אחרי ברחובות העיר?

ואני אמורה... להיות מוחמאת?

Creeped out, זה יותר התגובה שלי.

ואמרתי לו.

מה הוא אומר?
"אבל את כל כך יפה... הייתי חייב להגיד לך."

אהההה, אז עכשיו הכל בסדר. עכשיו שאני יודעת שאני יפה, וזה אתה אמרת לי, אני מרגישה הרבה יותר טוב. ובטח עכשיו זה ייראה לי בסדר שאתה עושה לי stalking. ואולי אפילו נפתח שיחה? הכרות? אפול לרגליך בסיפור אהבה מהאגדות...?

אני רק שמחה שהוא עוד הספיק להכריז על נוכחותו לפני שהגעתי הביתה, והרי הייתי ממש קרובה. פניתי לכיוון אחר, ורק כשהייתי בטוחה שנעלם, חזרתי לביתי.

...

ואגב יפה, והבית... חיכו לי שם התמונות החדשות. והן מדהימותתתתתתתת

מסתבר שכשהצלם מסתכל בעיניים מפרגנות, ככה גם נראות התמונות 😄

ואולי כבר לא אהיה בטראומה ממצלמות...

ואני גאה במה שרואים עכשיו במסנג'ר...

תודה נשמה טובה }{

לפני 14 שנים. 4 במרץ 2010 בשעה 22:01

.

ליטוף זה הרבה יותר חזק מהצלפה, זה ברור לי.
אבל יש מקום שמי שחסכו ממנו אהבה לא יודע להגיב לזה בכלל.
ואז השאלה היא -- להצליף כדי לפתוח את המקום הזה, ואז ללטף?
או ללטף עד שהמקום הזה נפתח?
כך או כך יבואו הדמעות...
והן פשוט חייבות לבוא.

...

עבד קורא לגבירתו "מאמי"...
זה נשמע לכם בסדר?
זה חוסר כבוד?
או שזה מקסים בכלל?
הסקר פתוח....

...

כשמפרגנים למישהו ברבים
מתוך כוונה אמיתית, בלי אינטרסים
אבל כשהפרגון מתפרסם והאדם לא מגיב
לא נותן סימן ששמע, לא אומר תודה
לא קריצה, לא הנהון...
מה עושים? עוברים לסדר היום?
אומרים לו משהו?
זה נראה לי ממש לא תקין, אבל מצד שני זה לא היה בשביל התגובה.
אבל ירד לי החשק.

לפני 14 שנים. 1 במרץ 2010 בשעה 22:52

.

איך הדם עולה לי לראש

אני בהיי שלא זכור לי כמותו

יודעת שזה לא עניין של מה בכך

לא תמיד יודעת אם אני באמת יודעת

כמה מותר לי

כמה אני רוצה בכלל

איך להבחין בין הרצון בדבר והרעיון

או שזה השתן עולה לי לראש בכלל, חחח

כמה טוב יכול להיות בעצם

בלי שחלומות התגשמו או לזכות בלוטו

ומה יקרה כשהחלומות שלי יתגשמו

מגישים לי על מגש של כסף

ואני אומרת, תודה, עכשיו תמזוג לי לשתות

ואיפה זה נגמר?

זה לא צריך להגמר

לא מתכננת שזה יגמר

רק מתכננת על החלומות

שזה לא סותר בשום אופן

אבל צריך לעשות לזה מקום.

ובינתיים...

:))

לפני 14 שנים. 26 בפברואר 2010 בשעה 11:07

.

עמ' 130

:))

לפני 14 שנים. 26 בפברואר 2010 בשעה 2:47

.

ציצי שובר עצמות???

חחח

בחיי לא יודעת אם לצחוק או לשאוג...

לפני 14 שנים. 24 בפברואר 2010 בשעה 20:20

.

עד כדי כך שאני ממש מתחילה לתהות...
ומה יהיה בשבוע הבא...
זה לא יתנרמל, לא לא...
אבל איך אספיק הכל????

רגע, בעצם יש מי שגם יעזור.
נרגעתי.

:))

לפני 14 שנים. 19 בפברואר 2010 בשעה 19:20

.

לא, הוא לא כמו היצירה הסינית היפיפיה בפוסט ההוא... בהוא פשוט התאהבתי.

אבל בזה אני ממש ממש גאה!

לפני 14 שנים. 19 בפברואר 2010 בשעה 16:05

.

השבוע חנכתי את המחוך שחברתי היקרה הכריחה אותי לקנות. (מה זה סבלתי, מפשיטים אותי, מלבישים אותי, מתעסקים בי, מחמיאים לי... סשן אימה! )

וגם את המגפיים (אוהוווו).

ואאוטפיט חדש היום...

מה זה, פטיש חדש לבגדי פטיש?

עוד טיולים לתחנה?

I can live with that...

:))