ימים אחרים

פרסמתי בכל מקום שאני מכירה ושאני יכולה, הכלב הזה שבר את ליבי. אני מגדלת כבר סוסה קטנה ואין לי יכולת לקחת עוד אחד. אולי מישהו ימצא רצון להציל את הנפש האומללה הזאת ואם לא אז אולי תצלמו מסך ותעבירו הלאה בפייסבוק לחברים...

בכל מקרה יש לפנות לגברת שפרסמה את הפוסט, זאת לא אני , אני רק צילמתי מסך.)

‎ישבתי בבית ראיתי טלוויזיה שמעתי שירים , התפרקה לי הנפש .באותה אורגיה שנתית ארץ ישראלית , אורגיית עצב שכזאת ,שכול לאומי של כמה שעות משותפות  כשכולם עצובים מתאבלים על הילדים שנפלו על הגנת המולדת.  כל המילים  והשירים על הרעות ויפה הבלורית והתואר , בעצם כבר לא ממש משמיעים שירי לוחמים אבל זה בערך הרעיון , יש נומי פרח ,יש תם השרב הגדול ,  יש יורם הו יורם שנשאר בן עשרים, אפילו החיטה צומחת שוב  והנסיך הקטן מפלוגה ב׳  , אז עם הנפש המפורקת מהסיפורים וההורים שכולים עם העיניים הכי עצובות שיש בעולם אני חושבת עלהם וקורה שאני מתחילה ליבב ותמיד שאני מתחילה ליבב אני נזכרת בכלבה שלי שמתה ואני מיבבת עוד יותר . לא חשוב מאיזו סיבה אני בוכה , אני תמיד נזכרת בה . קמתי וקינחתי אף , כי תמיד שאני בוכה ולא חשוב מאיזו סיבה אני נזכרת בכלבה שלי ותמיד תמיד נוזל לי האף . קינחתי את האף ואמרתי לכלבה הנוכחית הקטנה שישבה עליי שבטח יבוא יום וגם אותה אצרף לסדר הבכי שלי . בואי נרד למטה נאכיל חתולים נעשן סיגריה ננשום קצת אויר נעים של לילה , בואי נצא קצת מהבית די , די עם העצב הזה , וגם כך אין שירי לוחמים יש אייל גולן ועוד איזה אפללו ..  ואנחנו נמצאות בגינה חתולי הרחוב באים לאכל , עדיין היה לי עצוב ואז משום מקום רץ אלנו כלב גדול לבן בדיוק אבל בדיוק דומה לכלבה ההיא שהיתה לי , זאת שתמיד אני בוכה גם בגללה שאני בוכה .  כמובן שסיפרתי לבעלים שלו שהיתה לי בדיוק כזאת ,ליטפתי אותו ושיחקתי איתו ונתתי לו חטיף שהיה לי בכיס.  ולרגע שכחתי שיום הזכרון וחייכתי חיוכים גדולים גדולים .  אוף אך התגעגעתי אליה . אתמול שש שנים שאנחנו לא יחד . שש שנים .

                           ***

‎עברו מאז שש שנים, מאז שכתבתי את המילים האלה. ועכשיו אני בוכה על שתי כלבות שהיו לי
אחת שאני מתגעגעת אליה 12 שנים ואחת שאני מתגעגעת אליה חודשיים. גם היא הצטרפה לסדר הבכי שלי.
אני כבר לא מעשנת , אין טעם לרדת היום לנשום אוויר עם הכלבה שאיתי היום גם אלוהים לא יכול להתקרב אליי.
לא אפגוש שום כלב שישמח אותי.
אז אני רק זוכרת אותן, אותן ואותם.

בהופעת סוף קיץ בשפיים ישבתי על כיסא, מעולם לא על דשא, מול במה ועליה עומד זמר אחד בג'ינס יושב על כיסא ומנגן על גיטרה. כשכל הילדים העדיפו בריכת גלים ומגלשות מים, ישבתי שם הייתי מאוהבת בו לא חשבתי על זה אז שהוא יכול להיות אבא שלי. זה היה פעם כשעוד הייתי רומנטית. התקופה הרומנטית אפשר לקרא לזה. כמו בפרק הזה בבגרות בהסטוריה שאני לומדת בימנו עם הילד שלי, וזה לא נכון אמפריות לא נופלות תמיד לאט. לומדת שוב לבגרות , ילדותי השנייה כן גם מנור כבר לא כאן.

כל כך הצטערתי שם כשאני יושבת מול הבמה שלא קוראים לי סיון. רק אני בארץ הזאת בשנות השמונים הסתובבתי עם השם האנגלי הזה שדפקו לי ההורים שלי, כשכולן היו חגית ודנית וליטל ומיכל.   כאילו ידעו איך אוהב את אנגליה כשאגדל, אוהב את אנגליה ובכלל אסתובב יותר בגרמניה. אולי בכלל היו צרכים לקרא לי אדולפינה.. או אנגלה.

ואני שומעת אותו עכשיו ולא כי הוא מת אז נזכרתי בו. כי הוא ועוד רבים כמו מתי שיחיה ואריק ז״ל הם פס קול של חיי. אבל כשהם מתים זה מרסק אותי.
אני שומעת אותו ומספרת לו בלב שכן גדלתי והפכתי לגברת ועוד איזה ניסיון רכשתי בחיים!
אני זוכרת,
היו זמנים יפים והיו לא.
שיער גולש, עיניים רחוקות מתמימות.
לא קוראים לי בכלל סיון
ואתה כל כך רחוק מכאן

ואם אני כל כך חולנית כבר איזה חודש מלבד הפוגה של כמה ימים בחו״ל והוא כל הזמן תחת משימות: תביא לי שמיכה תכין לי תה. לא חם,פושר. לא זה חם מידי. לאא עכשיו זה קר! עם דבש לא בעצם בא לי בלי! תחליף לי את השמיכה לזאת יש תחושה מאובקת היא עושה לי שיעולים.
לך תקנה לי טישו אלוורה הרגיל עושה לי אף אדום ותביא לי סנאי כזה שוקולדי של פררושה עטוף בנייר זהב . תלקק אותי, תעשה לי מסאג׳ ברגליים, תחליף לי גרביים.
תלטף אותי, למה אתה לא מלטף אותי! אני אזרוק אותך ואחליף למישהו אחר.
אתה זוכר את ההוא במועדון בברלין, הוא ליטף יותר נעים ממך. זוכר מה עשינו אני והוא מול העיניים העצובות שלך? 
אז...
אני יכולה כבר לזכות בתואר המלכה הרעה ביותר?
בכל מקרה שלרגע אל תתנו לו את התואר השפוט הכי מתוק שיש כי הוא לא, לא מגיע לו. יש לו עוד מקום להשתפר.

״את יודעת איך זה.. אין מושלם.״
ככה אני אומרת לה, שומעת את עצמי ולא מאמינה שאני זאת שאומרת את זה.
הרי את אותו משפט אמרה לי אז לפני הרבה שנים שילד בן 3 היה לי על הידיים והעייפות והיאוש רצחו אותי כי לא ידעתי איך עכשיו אצליח לשרוד את חיי. ״מה את חושבת? תתגרשי ומה? תכירי את הגבר המושלם?״ מה היתה המטרה? להפחיד אותי? שאשאר? שאחיה חיים שלא רציתי? טוב זה לא כזה משנה.
וחלפו עשר ומשהו שנים והינה אני אומרת לה : ״את יודעת איך זה אין מושלם.״
זה נכון, אין מושלם, אבל יש : מכיל אותי ( לא קל!) מלטף,מחבק, מנשק, סוטה שפוי,  אוהב אותי בנעלי בית וגרביים או חמור מכך, כפכפי אצבע וגרביים, בלי איפור, נושם אותי אוהב אותי.
אין מושלם כי: נוחר.
אז מתפשרים קצת מה יש?!

יש סיפור כזה איך פעם אחת הייתי מאושפזת בבית חולים עם איזה סיבוך שהיה לי עקב ניתוח בגב הייתי צרכה לקבל אנטיביוטיקה דרך וריד והשאירו אותי שם כמה ימים.על פניו לא טרגדיה כזאת גדולה אבל בתקופה שזה קרה היה גם ככה עמוס רגשית. הייתי שם מרוסקת עצובה וכמה שזה ישמע מפתיע בודדה ואבודה ורציתי לברוח משם. ישבתי אז בחוץ בתל השומר סוללת הנייד שלי כבר עמדה למות הייתי אני היאוש שלי הכאבים והנייד הגוסס. אז עוד עישנתי.
באה אישה לא צעירה ישבה לידי. יש לך אולי מטען לטלפון כזה? שאלתי סתם מתוך יאוש. כן יש לי למעלה במחלקה.שמחתי אמרתי שאבוא לקחת וכמובן הבטחתי להחזיר.
שאלה למה אני כאן, סיפרתי ואז שאלתי ואת?
הבן שלי, ככה סיפרה, בערב חג פשוט התעלף ומאז לא מתעורר. הוא כבר שבועיים כאן.
באותו רגע הרגשתי גל גדול של מים בנשמה מציף אותי, מעיר! תראי מה אנשים עוברים. את בסדר את תהיי בסדר.
הכל יחסי תתעודדי. באמת יצאתי משם ובגבורה רבה הצלחתי להמשיך בחיי ואף ניצחתי.
עברו הרבה שנים, שוב בית חולים אבל היום החיים צבועים בצבע אחר. הכל יותר רגוע יותר חיובי ובטוח.הילד יותר גדול האנשים שסביבי יותר בוגרים רגועים ובעיקר מבינים אותי ואת החיים שבחרתי לחיות. ויש אותו שכבר דיברתי עליו לא פעם ועל האור הגדול שהכניס לחיים שלי.
אז הייתי בבית חולים, עברתי את זה והפעם זה היה הרבה יותר קל. ככה זה אחרי גיל ארבעים, חיים רגועים.
שבוע הבא ברלין - אויח כמה שאני צרכה את זה.

אני בבית חולים, אני בבית חולים ומסכן לאקי. 

תביאי לי ותביא לי ותקנה לי.

כי מי שלא ראה גברת כמוני מאושפזת בבית חולים מחוברת לעירוי( אנטיביוטיקה כי יש לי איזה חיידק מפלצת בגרון) לא ראה דבר מימיו. 

אז כל אלה שכותבים לי כל הזמן איזה כיף ללאקי.. 

: החציל גדול מדי אין מצב שהוא נכנס גבירתי
סליחה נשלח בטעות

משפט שהגיע אליי בצט דברים שיכולים להיות רק כאן