עינוגי לשון

שוכב על הגב,
מסתכל למעלה,
לשון בחוץ מתאמצת להגיע, מנסה לצאת מתוך גרוני,
אל חור העכוז המענג והמגרה כ"כ.
חור מפוספס, משול לאל חי.
מתקרב אלי, נותן תקוה,
שאולי תתאפשר נגיעה
שאולי תתאפשר לי הזכות לנקות... להבריק...
ובשניה האחרונה, מתרחק
נעמדת, חיוך משפיל על שפתיך, כאומרת
'באמת קיוות שזה יקרה כ"כ מהר?'
אז כן, קיוותי, מותר לא?
אבל אם צריך, אמתין ככל שתחליטי שנדרש