The adventures of wrong a naughty girl

מצב המסיבות הנוכחי דורש ממני מאמץ גופני מסוים.
הגוף שלי לא בנוי לשתיה יום אחרי יום.
אני מקבלת הנגאוברים ואני גם לא ממש מצליחה לישון כמו שצריך אחרי שאני שותה.
שבוע שעבר איך שהוא סחבתי בשתי מסיבות ובסוף שבוע הזה אני רוצה לעשות את זה שוב.
המסיבה שיקרה לליבי זו מסיבת הסיום של הספייס. למזלי היא ביום חמישי כך שאותה אין סיכוי שאני אפספס.
מסיבת הקהילה הראשונה שלי הייתה בספייס ומן הראוי שאני גם אהיה באחרונה, זו סופה של תקופה.
אפילו קצת עצוב על אף שאני יודעת שזו גם התחלה חדשה במקום אחר.
ביום שישי יש מסיבת ג'קוזי והיא אומנם לא חשובה לי כמו הספייס אבל שבוע שעבר נהנתי מאוד ולכן אני ממש אשמח להגיע. החברים הבטיחו לדאוג שאני לא אשתכר יותר מדי בספייס כדי שאני אצליח להתאושש עד שישי בערב.
אז wish me luck ולהתראות במסיבה.

כבר כמה פעמים פרסמתי כאן פניות של בחורים. אני בדרך כלל עושה את זה מתוך מקום של שעשוע.
פניות גסות רוח ואמירות בוטות בדרך כלל משעשעות אותי. אני מפרסמת אותן לפעמים מתוך רצון להצחיק וכן אני מודה למטרות חינוך.

הדבר שמפריע ומרגיז אותי באמת זה כאשר מתעלמים לגמרי מהדברים שכתבתי בפרופיל.
למשל אצלי כתוב לא נשואים.
זה לא מפריע להמון נשואים לפנות אלי בכל זאת. אני לא מבינה מה עובר להם בראש איך לדעתם הם חושבים שהם ישנו את דעתי ולמה תמיד גברים חושבים שזה גמיש.
כל אחד מהם חושב שאם הוא יהיה מספיק מקסים איך שהוא אני אשתכנע. אבל ככל שבחור נשוי יותר מוצלח ומקסים זה אומר שבסופו של דבר אני סתם אפגע יותר ואני דואגת כאן לעצמי.

לא פחות מעצבן זה הבחורים שאחרי חילופי נימוסים כגון בוקר טוב שואלים אותי אם אני רוצה לעבור למסנג'ר.
הרי כתוב לי בפירוש בפרופיל שאני לא אעבור למסנג'ר בלי לראות תמונה.

פעם אחת בצ'ט הייתה לי שיחה כל כך טובה עם מישהו שבאמת אני מסרתי לו את המסנג'ר שלי בלי לראות תמונה ובכלל בלי שהוא ביקש. זה היה מזמן וזה היה כי חשבתי שמצאתי ידיד.

אז מה הם חושבים שאחרי חילופי בוקר טוב אני אחשוב שהם מספיק מיוחדים בשביל לעבור על הכללים שלי?

כיום אני עונה פשוט לא תודה לבקשה כזו בלי לטרוח להסביר שאני צריכה לראות תמונה קודם.
נמאס לי מהמתווכחים, נמאס לי מאלו שמסבירים לי שאני יכולה לחסום אותם (אני כנראה אישה מטומטמת שלא יודעת להשתמש במסנג'ר) פעם הייתי מסבירה שהסיבה העיקרית לזה שאני רוצה לראות תמונה היא כדי להיות בטוחה שאנחנו לא מכירים מקצועית. חשוב לי שלא יקשרו ביני ובין הבלוג שלי בעולם המקצועי שלי כי אני מדברת שם לפעמים על שימוש בסמים וזה יכול להרוג לי את הקרירה.
היום אני כבר לא טורחת.

אחרונים חביבים זה המנטאלים כלומר אלו שרוצים 24/7 אלו שרוצים שהנשלטת תהיה תמיד נשלטת והם יהיו תמיד שולטים שרוצים לנהל בן אדם אחר.
מה שאני הולכת להגיד בטח יפנה אלי הרבה כעס, אבל לדעתי משהו ממש דפוק באנשים האלו.
נתחיל מזה שאני בכלל לא מבינה למה אדם ירצה כוח על אנשים אחרים אבל אני מסוג האנשים שאנשים אחרים תמיד נתנו להם את הכוח הזה ויתכן שכשאני אומרת את זה כמו אדם עשיר שאומר לאדם עני שכסף זה לא הכל.
אז בסדר הם רוצים כוח על אנשים אחרים. אבל אם הדרך שלהם לקבל את הכוח הזה זה בדסמ אז כנראה באמת אין בהם שום דבר שראוי לזה. אם מישהו שחושב שמתוקף היותו שולט בדסמי הוא גם ראוי לנהל חיי אדם אחר אז משהו אצלו כנראה לא תקין.
קורט ונגוט אמר פעם שמי שרוצה לשלוט בדרך כלל לא ראוי לשלוט. הוא אמר את זה על מנהיגים ופוליטיקאים אבל זה עוד הרבה יותר נכון על שולטים בדסמים.
לכן אני לא אתקרב לאנשי ה24/7 אלו שחושבים שהם שולטים באמת ולא מבינים שזה רק משחק.

טוב גמרתי לקטר.

בשני הלילות האחרונים ישנתי עם אור קטן בחדר. זה משהו שלא עשיתי כבר חודשים.
פחות או יותר מאז שהפכתי למובטלת.
אבל אתמול בלילה הנחש הגדול חזר לגור מתחת למיטה (לפני שהוא נעלם כבר הצלחתי להפוך אותו לקטן) והשמיכה הפכה ליצור מסוכן.
אני מקווה שהלילה זה לא יקרה שוב.
יש לי בעיות שינה אני מניחה שזה גנטי כי כל מי שיש לו את הגנים של אמא שלי במשפחה כולל האחיין בן החמש שלי חווים דברים דומים.
יש לי כל מיני שיטות להתמודדות. הפסקתי להשתמש בסדינים שהדוגמה שלהם הפכה פעם אחת יותר מדי למפחידה.
יש לי בובות מהילדות בצד במיטה כדי שכשאני מתעוררת ואני חושבת שאני במקום אחר הם יזכירו לי שאני בבית.
והכי מביך שלי הוא שאני עדיין ישנה עם השמיכה תינוק שלי (זה היה הסוד הכי כמוס שלי).
היום חשבתי על זה שאני יכולה להפסיק והשמיכה כבר לגמרי מתפוררת וברור לי שזמנה קצוב, היא בטח לא תספיק לי לעד סוף חיי.
זה לא משהו סנטימנטלי אם אני אמצא שמיכה חדשה שמרגישה אותו הדבר אני אחליף (כמובן שלא אזרוק את הישנה אלא רק אאכסן בארון) אני פשוט צריכה להרגיש אותה איתי במיטה.
פעם הייתי במחזה ועל הבמה הייתה שמיכה שלפחות מרחוק נראתה כמו שלי ולרגע חשבתי לגנוב אותה אבל לא ממש העזתי.
החלומות שלי סיפקו לי הרבה רגעים מעניינים בחיים. חברה שלי עד היום זוכרת איך צעקתי נחש כשישנתי על החוף בכינרת בשקי שינה עם חבורת אנשים. הצעקה הזו גרמה לכל החוף לחפש נחש רוב הלילה.
לבעלי לשעבר פעם סטרתי מתוך שינה והכי גרוע פעם חלמתי שפורצים לי לבית והזעקתי את המשטרה.
בתקופה האחרונה היו לי אומנם הרבה חלומות אבל לא חלומות רעים.
רוב החלומות שלי היו בעיקר מעניינים ונעימים. גם הלילה בסופו של דבר היו לי חלומות מוצלחים אבל רק אחרי ששכנעתי את עצמי שאין נחש ושום דבר לא תוקף אותי אני תוהה מה בחיים שלי החזיר את הנחש אל מתחת למיטה.

סוף השבוע היה עמוס במיוחד.
ביום חמישי הלכתי למסיבה של דיווה. המסיבה הייתה רגועה ואינטימית מעין חזרה לאיך שזה היה בהתחלה. לי זה היה נהדר על אף שלא יצא לי לרקוד.

באופן מפתיע החמרמורת שלי לא הייתה נוראית והצלחתי להתאושש מספיק בשביל ללכת ביום שישי למסיבה של אורלי.
המסיבה של אורלי הייתה מאוד מוצלחת היו המון אנשים ואפילו פגשתי חברה טובה שלא יצא לדבר איתה זמן מה.
הערב התחיל משעשע אבל בשלב מסוים לקראת ארבע בבוקר הייתי כל כך שיכורה ופתאום נכנסתי לאיזה סרט מוזר הרגשתי שכל החברים שלי הלכו הביתה והשאירו אותי לבד (תסמונת מקולי קלקין אני מניחה).
לכן שינסתי מותני הסרתי את סנדלי (הם היו ממש לא נוחים) ויצאתי יחפה לכוון הבית. הייתי כל כך שיכורה שאפילו יבבתי לעצמי קצת והרגשתי כמו כלבלב נטוש.
לרגע אפילו שקלתי ללכת הביתה ברגל אבל המחשבה על מה שזה יעשה לעור העדין בכפות הרגלים שלי גרמה לי לוותר. רק למחר בבוקר עלתה בי המחשבה שזה היה יכול להיות ממש לא בטוח להסתובב שיכורה ובודדה באזור הזה של העיר.
בארבע וחצי כבר הייתי מעולפת במיטה.

חמש שעות אחרי קמתי עדיין עם עצבות לא מובנת בלב.
לכן בחרתי לראות סרט שנראה לי בעל פוטנציאל להצחיק. הסרט עסק בסיפור מנקודת מבטו של כלב.
בפועל הדבר האחרון שהייתי יכולה להגיד על הסרט הזה שהוא מצחיק או אפילו עושה טוב על הלב.
מצאתי את עצמי יושבת על הספה בסלון בוכה בכי תמרורים על צרותיו של אותו הכלב מחזיקה את הכלבלב המבולבל שלי שניסה לנחם אותי בכל כוחו.

בסופו של דבר התגברתי על העצבות וטרחתי סוף סוף להציץ בטלפון שלי וכמובן חיכתה לי שם שיחה שלא נענתה מהחבר שהלכתי איתו למסיבה.
אז הבנתי שזה לא שנטשו אותי אלא אני נטשתי אותם. שלחתי הודעה מתנצלת והרגשתי נכלמת עד מאוד.
אין לי מושג איך או למה נכנסתי לסרט המסוים הזה וגם אם אני זוכרת נכון עוד היו לי המון חברים במסיבה כשעזבתי.

אחר הצהרים ההורים שלי הפתיעו אותו ושאלו אותי אם אני רוצה ללכת לאכול איפה שהוא.
פעם זה היה קורה הרבה הינו נפגשים סתם כך בשבת והולכים למסעדה אבל מאז ששתי האחיות שלי עברו לגור בתל אביב כל מפגש הוא מפגש משפחתי מלא עם האחיינים בני הזוג וכל הבלגן.
היה נחמד לשבת בנחת עם ההורים לשמוע את אבא שלי מספר בפעם המאה איך הוא היה פושטק ואהב ללכת מכות כשהוא היה צעיר.
וכן פושטק היא המילה הנכונה לתקופה.

חזרתי הביתה שבעה ומרוצה עם הרגשה שמיציתי את סוף השבוע עד תום.

לאחר בדיקה הוכח שהבחורים שציטטתי בפוסט המדובר הם אכן אותו הבחור.
ורק להזכיר הוא פחות או יותר דיבר איתי משני הניקים במקביל.
כל הכבוד לאחותופל שעלתה על זה.

כמה שאני שונאת את ההרגשה של האוי מה עשיתי אתמול שאני מקבלת לפעמים בבוקר אחרי.

מי שמכיר אותי בחיים יודע שאני לגמרי לא ביץ' ואפילו נחמדה מדי. לוקח הרבה עד שאני בוחרת לפגוע במישהו במציאות, לפעמים על חשבון עצמי. אין ספור חברות כבר אמרו לי שזה לא בסדר שאני צריכה ללמוד לעמוד על שלי.
אבל כאן בסייבר ספייס זה לפעמים קצת אחרת. כאן אני נהנת להיות ביצ'ית כאן אני נהנת להיות קשוחה.
היום לדוגמה דיברתי עם חברה על בחורים שמתחילים איתי והטבענו את המושג "אידיוט על".
זה היה בגלל שתי התכתבויות שהיו לי עם שני בחורים שפשוט לא קיבלו יפה את הלא תודה המנומס שלי.

דוגמה ראשונה:

בחור: שלום לך אפשר להכיר
אני: לא תודה
בחור: קראתי את מה שרשמת ואני בדיוקקקקק מגיע להנאה שלי על ידי השקעה בהנאה שלך ואשמח ונכיר
אני: לא
בחור : טוב חבל שאת לא רצינית כנראה סתם ילדה שמשחקת

ואם מישהו תוהה הבחור נישלט בן 28 לא בדיוק משאת נפשה של נשלטת בת 37.

אני לא אכתוב את כל השיחה עם השני אבל היא התחילה כך:

בחור: אפשר לשלוח לך רעיון לפגישה ביננו שבו את שולטת????
אני: לא תודה
בחור:למה לא?
אני: כי לא בא לי
ארבעת ההודעות הבאות היו בסגנון את לא רוצה להנות וכד'.
התשובה שלי הייתה אני לא מעוניינת.
בסופו של דבר נמאס לי וכתבתי את התשובה הבאה:
די עזוב אותי בשקט אני לא מעונינת ואין לך שום סיכוי.
ואין לך שמץ של מושג וגם אם היה אני עדיין לא מעוניינת.
זו הייתה התשובה האחרונה שלי אם תמשיך לכתוב לי אני לא אענה יותר.

האם תשובה ביצ'ית או הולמת את רמת ההצקה?

התשובה של הבחור המקסים הייתה:
תראי איזה חוסר כבוד יש לי מלא נסיון וחבל שאת לא נפתחת ויש לי שמץ זה שאת כאן לזין את השכל חבלללל את עכשיו סתם כלבה ומזלללללללללללללל שלא הכרנו את מגעילהה את לא עושה לי טובה תצליחי.

אז אני תוהה האם אני ביצ'ית וירטואלית או האם אין גבול להצקות.
האם ההנאה של לשים שיחות מעצבנות בבלוג הופכת אותי לרעה אמיתית?
ולמה דוקא כאן בסייבר ספייס אני מצליחה להיות כזו ובחיים בחוץ אפילו כשאני צריכה זה לא ממש יוצא.

ובסופו של דבר אידיוטים על או לא אידיוטים על?
ולמה כל הנישלטים האלו פונים אלי היום?

אז זהו המושג הוטבע והבחורים הנ"ל קיבלו אותו ראשונים על אף שאני יכולה לבדוק אחורה ולמצוא הרבה יותר גרועים.
אם יש עניין אז אולי אני אעשה את זה בהזדמנות אחרת כשאני לא ממהרת למסיבה.

אז להתראות אצל דיווה.

היו לי כמה הארות בסוף שבוע.
הראשונה היא שאני לא מוכנה יותר לצאת לדייטים. כל המצב הזה בו נפגשים למטרת היכרות מסוימת פשוט לא נכון בעיניי.
אני אשמח להכיר אנשים חדשים ואפילו להיפגש ולעשות דברים ביחד אבל בלי מטרה או הגדרה.
הסיטואציה שבא אנשים נפגשים בשביל להכיר ולהחליט אם מתאים להם קשר רומנטי סקס או כל דבר אחר לא טבעית ולא נכונה בעיניי.
אני כן אפגש עם מישהו בשביל להנות מחברתו ושהוא יהנה מחברתי ובשביל להנות מהפעילות המשותפת.
פעם לפני האינטרנט והפיקאפ ברים כששידוכים היו משהו של דוסים זה היה ככה.
אף אחד לא יצא לדייטים אנשים נפגשו אבל לא הייתה הסיטואציה המאוסה הזאת של שני אנשים זרים שנפגשים להכיר בשביל משהו.
אז החלטתי לחזור לשם ומעכשיו אני לא יוצאת לדייטים יותר.

ההארה השניה היא בנושא אחר.
יש מערכת יחסים מסוימת בחיים שלי שאני מתחרטת עליה.
מערכת היחסים הזו נמשכת כבר כמה חודשים.
תמיד ידעתי שזה לא בסדר ידעתי שאני הולכת נגד הכללים שקבעתי לעצמי.
תירצתי את זה בכל מיני דברים. הקשתי לעצמי שכאן זה שונה ולכן זה בסדר שאני יודעת מה אני עושה והכל בשליטה.
בניתי לעצמי בראש עומק וחיבור שהיו לא אמיתיים רק בשביל להצדיק את העובדה שאני שם רק בשביל להרגיש שאני בסדר עם זה.
זה כמובן היה לא אמיתי ואני הייתי צריכה לדעת, אני מניחה שבאמת ידעתי אבל לא רציתי לראות את זה והסתרתי מעצמי.
אני כועסת על עצמי שנכנסתי לשם הייתי צריכה לדעת יותר טוב אבל נהגתי ביהירות וטיפשות ופגעתי בעצמי.
בסוף השבוע קרו דברים שהכריחו אותי לראות את הדברים נכון. האשליה שבניתי לעצמי בראש התנפצה ואני שמחה שכך.
אני מקווה שלמדתי משהו ובעתיד אני לא אכנס למלכודות הדבש האלו.

חשש כבד מקנן בי מישהו שהחשבתי כחבר קרוב בכלל לא חבר שלי.
לכל אורך החברות שלנו תמיד הייתי שם בשבילו. תמיד הקשבתי לבעיות וניסיתי לעזור.
תמיד נתתי כל מה שהיה לי לתת. אני כזו חברה.
אני גם לא דורשת הרבה אני לא מעיקה אני לא מאלו שמתלוננים אם לא נפגשים מספיק או מדברים בטלפון.
אתמול פתאום התחלתי לחשוד שזה ממש לא הדדי. הייתי צריכה עזרה ברגע קשה לא משהו רציני רק חמש דקות מזמנו שהיו מאוד חשובות לי. אני ממש התחננתי וזה לא הזיז לו.
אחר כך התחלתי לחשוב להיזכר אחורה היו לו מעט מאוד הזדמנויות שבהן הוא היה יכול לתת כי אני באמת לא מבקשת הרבה אבל את רובן הוא פיספס.
עכשיו פתאום אני מבינה שאני הייתי חברה שלו והוא לקח את מה שהיה לתת בשימחה. אבל הוא כנראה לא היה חבר שלי ועצוב לי מאוד.

שמתי לב שמשהו השתנה באינטראקציה שלי עם חברים.
פעם חברים בשבילי היו בעיקר אנשים לעשות איתם דברים שאי אפשר לעשות לבד ולפעמים לנהל שיחה מעניינת.
בזמן האחרון יש לי חברים שהקשר לי איתם הרבה יותר עמוק. אני יכולה לדבר איתם על דברים ולקבל פרופורציה. הם יכולים לשנות את מצב הרוח שלי ואפילו להשרות עלי שלוה.
אני עדיין לא במקום של לדבר עם אנשים כשרע לי או משהו כזה אבל זו התקדמות.
שאלתי את עצמי מה השתנה ואני חושבת שהדבר המהותי הוא שאני בוטחת בהם יודעת שהם רוצים בטובתי ושאין להם אג'נדה.
אני כותבת חברים ולא חברות כי אחד מהם הוא גבר בעבר גברים אומנם התידדו איתי אבל בסופו של דבר הם רצו משהו אחר ולכן רובם נעלמו כשהתברר להם שבאמת אין סיכוי.
כמעט כל החברות שלי היו תחרותיות ולא מפרגנות.
יכול להיות שבגלל זה התרגלתי אף פעם לא לספר כשרע לי כי תמיד היה החשש שהן ישתמשו בזה נגדי.
והם אכן עשו את זה.
עם החברות האלו ניתקתי קשר מזמן והיום אני שמחה להגיד שמערכות היחסים שלי עם אנשים הרבה יותר בריאות ואפילו יש לי מספר ידידים שהבינו שאין סיכוי ובכל זאת נשארו.

לעניין אחר.
אתמול יצאתי לדייט (אני כמעט לא יוצאת לדייטים זה היה השני בשנה האחרונה) הבחור היה מוצלח נראה בסדר גמור והיה לי נעים ונוח בחברתו. אחרי הדייט תכננתי לפגוש חברים בבית ולהתפרע קצת.
היה לי כל כך נחמד וכל כך נוח עם הבחור (וגם לא רציתי שהוא ינהג שיכור הביתה). בזמן שטפסנו במדרגות בדרך לדירה פתאום קלטתי שעשיתי טעות (אני ממש חלודה) והזמנתי בחור אלי הביתה כשאני לא רוצה לעשות איתו סקס (כלומר לא עכשיו) ואמרתי בדרך שלא משתמעת לשתי פנים שזה לא לסקס והסברתי שאני מבינה שיתכן שנפלה אי הבנה.
החברים שלי איחרו והבחור התחיל לגעת בי מינית. לא בצורה מגעילה אבל הוא בפירוש ניסה לפתוח משהו.
אני מניחה שהוא ניסה להדליק אותי. זו הייתה טעות גדולה אך מובנת כי אני קצת משונה וסיטואציות של אחד על אחד בבית מלחיצות אותי בטרוף שזו אחת הסיבות שלפעמים אני מעדיפה לעשות סקס בשירותים של מועדון על פני הבית.
בסופו של דבר נלחצתי מספיק שפשוט סוג של גירשתי אותו.
זו אשמתי לא הייתי צריכה להיכנס למצב אבל היה לי כל כך נוח איתו בבר ששכחתי שלא עושים את זה.
אני מניחה שקלקלתי וחבל אני פוגשת מעט מאוד בחורים שמוצאים חן בעיניי.
מעניין אם זה התת מודע שלי גורם לי לקלקל כדי שאני לא אצטרך להתמודד עם דחיה או כישלון או אפילו עם מערכת יחסים.
אני גם תוהה לגבי הרציונל של לנסות לפתוח משהו עם מישהי שאמרה לא הערב אני עדיין לא מרגישה מספיק בנוח.
ואם נמשיך בחפירה אני תוהה למה זה לא נוח. החלק שבין הכניסה לבית ועד הסקס בפועל מלחיץ אותי לפעמים אני מתמודדת עם זה בלעבור ישר לסקס אבל זה אומר שאני לא רואה את הבחור ממטר. סתם ויברטור אנושי ומה שאני עושה איתו זה עוד סוג של אוננות ואני עכשיו בתקופה שהמחשבה על מפגש שכזה מעוררת בי חלחלה.
אם אני כן רואה את האדם, אני צריכה להרגיש בנוח וזה קורה לפעמים, בעיקר אם הוא מחזיק מעמד,אבל לא הרבה. אני מניחה שמפרשים את הדחיה שלי כאילו יש לי בעיה עם סקס או שאני לא מעוניינת.
וכך יוצא שעם אלו שאני מעוניינת בהם אף פעם לא יוצא כלום.
טוב די עם החפירה לגמרי הגזמתי.