לפני 8 שנים. 9 באוגוסט 2016 בשעה 0:35
אני מצוי בדי הרבה לחץ לאחרונה. במשך היום, כאשר אני מעסיק את עצמי, זה משהו שנמצא תמיד ברקע. הבעיה האמיתית מתחילה מתי שאני נשכב במיטה ומנסה להרדם. מראש אני דוחה את הקץ, מפני שכאשר אני מניח את הראש על הכרית, ללא שום דבר שיעסיק אותי, הלחץ הופך לשצף זכרונות רעים. כאשר אני מבין שאין מצב שאני ארדם, אני קם וחוזר להעסיק את עצמי עד שהעייפות גוברת על הזכרונות.
למעשה, הפעם הראשונה שכתבתי בבלוג הזה הייתה לאחר שאמא שלי נפטרה. האנונימיות של הכלוב הרגישה פתאום כמו שמיכה מחבקת.
לאחרונה אני חושב עליה הרבה, בעיקר בשעות הקשות של הלילה. אני לא הייתי מאוד קרוב לאמא שלי וזה חתיכת דבר להודות בו. היא התחילה להפסיק לתפקד כאמא בצורה הדרגתית מתי שעוד הייתי נער. הבחירות שלה בחיים הכניסו את כל המשפחה לסחרור שכמעט קרע אותנו וזה שינה את האופי שלה. לקראת הסוף אני חושב שהיא כבר לא ממש הכירה אותי. זאת אומרת, הייתי מבקר אותה כל כמה זמן ומשוחח איתה בטלפון, אבל היא לא ידעה מי אני כאדם. הדבר האחרון שקיבלתי ממנה היה ספר צילומים של חתולים בכל מיני אתרים עתיקים ביוון כמתנה ליומולדת שלי. זה לא שרציתי משהו יקר וגרנדיוזי. דברים שכאלו לא מעניינים אותי וידעתי שאין לה כסף. אבל כל מי שמכיר אותי אפילו קצת, יודע שאני בכלל לא אוהב חתולים, יש להם נטייה לנסות להרוג אותי. ובכל זאת, הספר הזה הוא כמו אוצר עבורי. מעולם לא עברתי בעיון על העמודים וכיום אני גם לא חושב שאני מסוגל, זה כואב מדי. זה כואב רק לחשוב על הספר הזה - הדבר האחרון והיחידי שבאמת נותר לי ממנה. שפכתי עליו פעם קפה בטעות ולאחר מכן בילית 10 דקות בלנגב אותו עם סמרטוט, מרגיש כאילו שמישהו סובב לי סכין בתוך הלב.
אני בדיוק יצאתי משיעור והייתי בדרכי לעבודה מתי שאבא שלי התקשר להודיע לי שהיא נפטרה. זה לא נשמע לי הגיוני בהתחלה. אני ידעתי שהיא לא הייתה בריאה, אבל לא חשבתי שיש באמת סכנה לחייה. כאשר ניתקתי את השיחה, אני הכנסתי אגרוף לקיר בטון שעברתי לידו. אני לא דיברתי איתה כמה שבועות. באותו הבוקר חשבתי להתקשר אליה ופשוט לא היה לי כח להתמודד עם זה, אז דחיתי את השיחה ליום אחר ואני אוכל את עצמי על זה מאז.
אני עמדתי ליד שתי האחיות שלי מתי שהגענו לבית קברות בשביל ההלוויה. ניגש אלינו מישהו ואמר לנו שאחד מאתנו צריך לזהות את הגופה לפני הקבורה. זה לא היה יכול להיות אבא שלי בגלל שהם היו גרושים ולא היה סיכוי שהאחיות שלי היו מסוגלות לעשות את זה, אז קטעתי את התלונות שלהן ואמרתי שאני אעשה את זה וזהו, כאילו שזה דבר של מה בכך. זה היה משהו שחייבים לעשות, אז מה הטעם להתלונן ולכעוס.
אני לא אדם שקל לו להפגין רגשות בפומבי, בטוח לא של כאב ובכי. אבל ברגע שהגעתי לרחבה המבודדת וראיתי את ארון העץ מונח על השולחן, מייד התחלתי להרגיש את הדמעות חונקות את הגרון. אני לא אכנס לפרטים, אבל בסרטים תמיד מתי שמישהו מזהה גופה, היא נראית שלווה, כאילו שהיא ישנה. זה לא היה יכול להיות רחוק יותר מהמציאות. הראש שלה היה מונח הצידה, היא עדיין הייתה לבושה בפיג'מה שלה. זה הספיק לי, הנהנתי לקברן שזאת היא, אבל זה לא הספיק לו. הוא סובב את ראשה והמראה הגרוטסקי הזה הוא הזיכרון האחרון והכי חד שיש לי מאמא שלי. רציתי להרוג את הקברן, אבל בסוף רק אמרתי כן בקול שבור.
מעולם לא דיברתי על זה עם אף אחד. ניסיתי פעם לדבר על זה עם אבא שלי, אבל הוא לא הבין למה אני מתכוון והעדפתי לוותר ולהשאיר את זה ככה.
אני חולם עליה לפעמים. בחלומות היא תמיד דמות חיובית, כמו מתי שהייתי ילד. אני אף פעם לא עוצר בחלום וחושב שהיא בכלל מתה, אז איך היא מדברת ומייעצת לי.
אני כנראה אמחק את זה מחר.
