זכוכיות

הגיל, הגוף והציפיה הזו שמתארכת,
עוד רגע אני בורחת מכאן שוב, מתקפלת.
לא אותות של סכנה, לא אפילו סדק קל,
רק הדממה הזו כשיורד הלילה והחושך שנכנס.
רק הצריבה הזו שמזכירה לי ואינה נגמרת,
פעם, לפני זמן אחד, הייתי אחרת.

זה נכון. משהו נאטם, נחתם, סוגר, אוכל,
הפחד לנסות, הפחד להצליח, הפחד הנורא להכשל.
הציפיה שהתארכה, והגוף, והמילים,
שריר אוטם לב אחד, אחר-כך מתרגלים.
אחר-כך נסגרים.
לא אותות של הפוגה, לא אפילו רגע לעצור,
רק הצריבה, והפחד. רק השקט והקור.

עוד רגע אני שוב מתקפלת לתנוחת עובר מרגיעה.
בדרך, על קו החוף, רקדו עשרות עפיפונים עם הרוח,
דבר לא שייך אלי עכשיו.
החושך ירד, השקט נכנס, מרחוק מוסיקה עמומה,
קולות של חיים בקופסא שממול, בירות ומרפסת חמה.
עוד יום מכובס, עוד לילה אפור, זה נכון, מתרגלים.
הצפיה מתארכת, נמתחת. אחר-כך נסגרים.

כמו שריר אוטם לב אחד וצריבה שלא נגמרת.
פעם, לפני זמן אחד, גם אני הייתי אחרת.


_____________________________
And sometimes I get nervous
When I see an open door
Close your eyes, clear your heart
Cut the cord

The killers, Human