להחשף בלי להתפשט

אני לא יודעת האם לכל שפחה יש שני קולרים לרשותה ...
אני אכן זכיתי בזה .

שניהם יקרים לי מאוד ואם תשאלו איזה יותר אוהבת , אומר שלכל אחד מהם יש משמעות גדולה עבורי .

אתחיל מהקולר הראשון שלי – קולר עור

בכל פעם שרואה אותו , זה מחזיר אותי ליום בילוי שלי עם אדוני בתל אביב .
ביום הזה בפעם ראשונה בחיי הרגשתי: שפחה , כלבה , זונה. הסתובבתי באמצע קניון וברחובות העיר עם חצאית וגופיה, ללא תחתון וחזייה . . . זה היה מביך ומבייש מאוד . הרגשתי שכל אלה, שהסתכלו עלי ידעו שאני בלי כלום למטה, והסמקתי מכל מבט. ביום הזה היינו בחנות של אביזרים ובפעם הראשונה בחיי ראיתי קולר במציאות. יותר נכון ביקשתי לראות אותו מקרוב ועוד למדוד אותו . . . להרגיש אותו על צווארי ולהתחבר להרגשה הזאת: מקולרת, שייכת, רכוש.

חבל לי שלא ראיתי את פניי מהצד באותו הרגע, מה שראו מאסטר שלי והמוכר. לפי מה שאדוני סיפר לי אחרי זה, חייכתי והייתי מאושרת כאשר ענדו לי אותו. באותו הרגע לא ידעתי שיהיה שלי, לכן ניסיתי לחוש אותו על עורי, שאוכל לחלום עליו באופן מציאותי.

מאסטר כנראה הבין באותו יום או למחרת, שהדבר היחיד שאהבתי והתרגשתי ממנו בחנות, דווקא אותו הוא לא קנה לי. לכן כמה ימים אחרי זה רכש אותו לשפחה שלו.
אני זוכרת שזאת הייתה הפתעה אדירה עבורי, הייתי מאושרת לקבל את הקולר שלי, המסמן שייכות לאדוני במגע איתו.

הקולר הזה מאוד נוח לשימוש ולעתים אפילו שוכחת שהוא על צווארי. העור שלו נעים למגע והרצועה מתאימה לגוף הנשי .

בכל פעם שמוציאה אותו מהארון קודם כל אני מנשקת ומלטפת אותו , רק אחרי זה עונדת על עצמי כסמל שייכות לאדוני .


קולר שני - כסוף

קולר מדהים ביופיו – נראה כמו תכשיט.

אינני זוכרת מאיפה אדוני מצא תמונה שלו אבל זוכרת היטב ששנינו התאהבנו בו ממבט ראשון. מאז הוא כיכב בחלומותינו. אדון שלי חיפש איך להשיג אותו, אפילו בדק חנויות בחו"ל. עד שהכיר מוכר שנעזר דרכו לאתר חנות . חלף לא מעט זמן מאותו יום, שגילינו אותו, עד שהוא נענד לצווארי אבל כל ההמתנה הייתה שווה.

יום אחד, אדוני מצלצל אלי ושואל על המידה של צווארי. נדמה לי אמרתי לו 35 ס"מ. ההתרגשות למדוד את עצמי ולמסור לאדוני את המידע הייתה עצומה. חששתי אז שמדובר בהזמנת הקולר למידות שלי אבל לא הייתי בטוחה בגרסתי. שאלתי את אדוני האם הוא השיג את הקולר אבל הוא התחמק מתשובה. אני זוכרת שאחת הנשלטות כתבה בפורום שראתה את הקולר שלי, והוא כל כך יפה, דבר שלא ראתה מעולם. לקראתו מאסטר שלי רצה לתכנן טקס קילור אבל כנראה שלא הייתה לו סבלנות (חוסר שליטה עצמית, כך הסביר לי) לראות אותו עלי.

ואז . . . בסשן הבא הוא הביא לי אותו . . . לא האמנתי למראה עיניי , ההרגשה שאני עדיין חולמת ורואה אותו רק בדמיוני. ראיתי את עצמי במראה עם הקולר שלי וכל כך הערכתי והערצתי את אדוני שקנה לי אותו במאמץ והשקעה גדולה מצידו .

הרבה פעמים אני סתם, ללא שום הוראה ממאסטר או סיבה מיוחדת, לוקחת אותו בידי, מסתכלת עליו, מלטפת אותו ונזכרת בכל התהליך עד שהגיע אלי.

היה סשן, שנאסר עלי לענוד אותו , הוא הונח על השולחן מול עיניי ויכולתי רק לראות אותו בלי לגעת בו. העצב שהרגשתי אז, עובר בי בכל פעם יחד עם הזיכרון על הסשן הזה.

תמיד אני מקבלת את פניו בחיוך והתרגשות, הערכה ותודה לאדון שלי שזכיתי לקולר מדהים וכל כך יוקרתי ממנו.

הוא קשיח, לרוב מחניק ומכאיב לי. איתו אני ממש מרגישה מוגבלת בתנועות של ראשי וצווארי. הוא ממש מקלר אותי באופן פיזי (מוגבלות פיזית ) כך שזה נותן לי הרגשת כניעות יותר חזקה.


לשניהם יש טבעת הובלה שאדוני משתמש בה על מנת לגרור אותי בכוח למקום בו רוצה שאהיה שם. כמו עם קולר העור, בכל פעם שלוקחת אותו לידי אני מקבלת אותו בליטוף ונשיקה.

היום שני הקולרים נמצאים אצלי ואני יכולה תמיד לגשת ולגעת בהם , לחוש את האדון שלי , שייכות אליו , התמסרות , כבוד , הערצה ואהבה.

זה מעל שנה יש לי פנטזיה, לראות את עצמי במטען האחורי של הרכב . לחוש מה שכל חפץ המונח שם עובר, להיכנס למצב הזה - האי ידיעה מה יקרה בגורלי. להרגיש חסרת אונים ולהיות תלויה לגמרי במוביל שלי.

ידעתי שבכדי להגשים אותה צריך לארגן ולהתארגן לסשן מסוג אחר, מקום אחר ושעה חייבת להיות מאוחרת, כי כל הפנטזיה מתרחשת בחושך מוחלט . ידעתי שסוג כזה של פנטזיה מחייבת אמון מלא וביטחון באדם השולט, כי כמו שהסתבר לי המילת הביטחון לא קיימת שם.

נסענו, אני ומאסטר שלי במכוניתו. אני הייתי הנהגת שלו והוא ישב לידי עם הנייד ודיבר עם מישהו מהעבודה . . .כאשר הגענו ליעד דרש ממני לחנות ליד שדה חשוך , לעבור למושב האחורי ולשכב על רצפת הרכב. בזוית העין ראיתי אותו מוציא דברים מתא המטען ושם אותם על הכיסא ליד הנהג. הוא ניגש אלי ואמר לי לצאת מהרכב, פתח לי רוכסן על החזה ושלף משם את שדיי . הוביל אותי לתא המטען של מכוניתו ודחף אותי פנימה, בשכיבה על גבי ...קפצתי מהרעש של המכסה שנסגר לי כמעט על הראש .

פתאום חושך מוחלט , אני לא רואה כלום , לא את עצמי ולא את המקום בו שכבתי , מקופלת כולי . שמעתי רעש של המנוע והרכב התחיל לנסוע. שאלתי את עצמי : לאן הוא נוסע ? איפה לוקח אותי ? לפתע הרגשתי שהמקום הצר הזה שאני מונחת בו הפך להיות לא כל כך צר, התחלתי להתגלגל שם מכל פניה חדה של המכונית. היה נראה לי שהמוביל שלי בכוונה מבצע את הפניות החדות הללו, שאזרק לכל צד ללא רחמים . קיבלתי מכות בראש , מותניים , כפות רגליי , צוואר . . .הרגשתי את הכביש ממש על גבי , כל אבן וכל סלע.

גיליתי פ ח ד , פחד נוראי על גורלי . הפחיד אותי שיבוא השלב ולא יהיה לי אויר לנשום , אצעק ואף אחד לא ישמע אותי ...פתאום נזכרתי : מילת ביטחון ! אבל גם היא לא תעזור לי במצבי . אני יכולה לאמר אותה מליון פעם , מי ישמע אותי ? מה יהיה איתי ?
שמתי לב שאני רועדת ומחזיקה את גופי לא לחטוף יותר מדיי מכות בראש ובאגן , מתפללת שהכול יגמר כבר ויהיה מאחוריי. פתאום שומעת שהמכונית עוצרת , דלתות ננעלות וצליל של האזעקה מודיע לי שהמוביל שלי הלך ונעל את החפצים שלו( שזאת גם אני בין היתר) במכונית .

נהיה שקט .., שמעתי רק פעימות לבי ונשימותיי .

החלטתי לעזור לעצמי . מכוון שידיי היו כבר חופשיות ולא החזיקו בקירות של תא המטען, עם יד אחת ליטפתי את החזה שלי וגיליתי פטמות זקורות וקרות . עם יד השנייה ירדתי מהבטן החשופה שלי למפשעה . . . הרגשתי רטיבות נעימה וחום גופי שקצת הרגיע אותי. בכל זאת אני עדיין חיה ועוד מרטיבה בנוסף . . . הרגעתי וליטפתי את גופי במילים, אומרת לעצמי שאני בסדר ויכולה לנשום עמוק . לפתע המכסה נפתח וראיתי את המאסטר שלי, שלף לגופי את ידו ובדק האם אני עדיין שלמה ומונחת במקומי . ניסיתי להרים את ראשי אבל ללא הצלחה , הכובד שהרגשתי ניצח אותי .לא הספקתי לאומר אף מילה והמכסה שוב נסגר עלי .

התסכול עם הפחד הוציאו ממני יבבות עם הצעקות . . . צעקתי לו שאני רוצה לצאת מכאן, שמפחדת , כואבת , שקר לי וגוף שלי כולו נתפס . התחננתי לרחמים מצידו , ביקשתי לחזור אליו , שאני זקוקה לו , שאוהבת אותו . . . אבל שמעתי רק את עצמי ואת ההד שלי . . . סתמתי את פי לכמה דקות בתקווה שאשמע את המכסה נפתח שוב , אבל כלום לא קרה.

עברו עוד כמה דקות , מצבי רק היה אומלל יותר .

נכנסתי עוד יותר לתסכול, חסרת אונים ובדידות . הרגשתי שאני לבד , אין לי אויר ומרחב שלי , חפץ זרוק ונטוש שלאף אחד אין צורך בו והזמן שאבלה במקום הזה כלל לא תלוי בי . הוצאתי את היד מבין רגליי , נגעתי עם האצבעות במכסה והתחלתי לדפוק עליו בהתחלה עם דפיקות קטנות שהתחלפו ליותר חזקות . . . רציתי כל כך שהמכסה יפתח שוב ואראה את האדון שלי בא לחלץ אותי מפה.

המכסה אכן נפתח ונאמר לי לצאת . שמחתי מאוד , אבל לא יכולתי להרים את עצמי , כאילו גופי נרדם והיה כבד כל כך. מאסטר עזר לי להתרומם והוציא אותי החוצה, העמיד אותי על רגליי מולו וחיבק בחיבוק כל כך חם מצידו , נישק אותי ולחש לאוזניי :

היית חפץ נפלא במקום הראוי לחפץ . .