להחשף בלי להתפשט

זה מעל שנה יש לי פנטזיה, לראות את עצמי במטען האחורי של הרכב . לחוש מה שכל חפץ המונח שם עובר, להיכנס למצב הזה - האי ידיעה מה יקרה בגורלי. להרגיש חסרת אונים ולהיות תלויה לגמרי במוביל שלי.

ידעתי שבכדי להגשים אותה צריך לארגן ולהתארגן לסשן מסוג אחר, מקום אחר ושעה חייבת להיות מאוחרת, כי כל הפנטזיה מתרחשת בחושך מוחלט . ידעתי שסוג כזה של פנטזיה מחייבת אמון מלא וביטחון באדם השולט, כי כמו שהסתבר לי המילת הביטחון לא קיימת שם.

נסענו, אני ומאסטר שלי במכוניתו. אני הייתי הנהגת שלו והוא ישב לידי עם הנייד ודיבר עם מישהו מהעבודה . . .כאשר הגענו ליעד דרש ממני לחנות ליד שדה חשוך , לעבור למושב האחורי ולשכב על רצפת הרכב. בזוית העין ראיתי אותו מוציא דברים מתא המטען ושם אותם על הכיסא ליד הנהג. הוא ניגש אלי ואמר לי לצאת מהרכב, פתח לי רוכסן על החזה ושלף משם את שדיי . הוביל אותי לתא המטען של מכוניתו ודחף אותי פנימה, בשכיבה על גבי ...קפצתי מהרעש של המכסה שנסגר לי כמעט על הראש .

פתאום חושך מוחלט , אני לא רואה כלום , לא את עצמי ולא את המקום בו שכבתי , מקופלת כולי . שמעתי רעש של המנוע והרכב התחיל לנסוע. שאלתי את עצמי : לאן הוא נוסע ? איפה לוקח אותי ? לפתע הרגשתי שהמקום הצר הזה שאני מונחת בו הפך להיות לא כל כך צר, התחלתי להתגלגל שם מכל פניה חדה של המכונית. היה נראה לי שהמוביל שלי בכוונה מבצע את הפניות החדות הללו, שאזרק לכל צד ללא רחמים . קיבלתי מכות בראש , מותניים , כפות רגליי , צוואר . . .הרגשתי את הכביש ממש על גבי , כל אבן וכל סלע.

גיליתי פ ח ד , פחד נוראי על גורלי . הפחיד אותי שיבוא השלב ולא יהיה לי אויר לנשום , אצעק ואף אחד לא ישמע אותי ...פתאום נזכרתי : מילת ביטחון ! אבל גם היא לא תעזור לי במצבי . אני יכולה לאמר אותה מליון פעם , מי ישמע אותי ? מה יהיה איתי ?
שמתי לב שאני רועדת ומחזיקה את גופי לא לחטוף יותר מדיי מכות בראש ובאגן , מתפללת שהכול יגמר כבר ויהיה מאחוריי. פתאום שומעת שהמכונית עוצרת , דלתות ננעלות וצליל של האזעקה מודיע לי שהמוביל שלי הלך ונעל את החפצים שלו( שזאת גם אני בין היתר) במכונית .

נהיה שקט .., שמעתי רק פעימות לבי ונשימותיי .

החלטתי לעזור לעצמי . מכוון שידיי היו כבר חופשיות ולא החזיקו בקירות של תא המטען, עם יד אחת ליטפתי את החזה שלי וגיליתי פטמות זקורות וקרות . עם יד השנייה ירדתי מהבטן החשופה שלי למפשעה . . . הרגשתי רטיבות נעימה וחום גופי שקצת הרגיע אותי. בכל זאת אני עדיין חיה ועוד מרטיבה בנוסף . . . הרגעתי וליטפתי את גופי במילים, אומרת לעצמי שאני בסדר ויכולה לנשום עמוק . לפתע המכסה נפתח וראיתי את המאסטר שלי, שלף לגופי את ידו ובדק האם אני עדיין שלמה ומונחת במקומי . ניסיתי להרים את ראשי אבל ללא הצלחה , הכובד שהרגשתי ניצח אותי .לא הספקתי לאומר אף מילה והמכסה שוב נסגר עלי .

התסכול עם הפחד הוציאו ממני יבבות עם הצעקות . . . צעקתי לו שאני רוצה לצאת מכאן, שמפחדת , כואבת , שקר לי וגוף שלי כולו נתפס . התחננתי לרחמים מצידו , ביקשתי לחזור אליו , שאני זקוקה לו , שאוהבת אותו . . . אבל שמעתי רק את עצמי ואת ההד שלי . . . סתמתי את פי לכמה דקות בתקווה שאשמע את המכסה נפתח שוב , אבל כלום לא קרה.

עברו עוד כמה דקות , מצבי רק היה אומלל יותר .

נכנסתי עוד יותר לתסכול, חסרת אונים ובדידות . הרגשתי שאני לבד , אין לי אויר ומרחב שלי , חפץ זרוק ונטוש שלאף אחד אין צורך בו והזמן שאבלה במקום הזה כלל לא תלוי בי . הוצאתי את היד מבין רגליי , נגעתי עם האצבעות במכסה והתחלתי לדפוק עליו בהתחלה עם דפיקות קטנות שהתחלפו ליותר חזקות . . . רציתי כל כך שהמכסה יפתח שוב ואראה את האדון שלי בא לחלץ אותי מפה.

המכסה אכן נפתח ונאמר לי לצאת . שמחתי מאוד , אבל לא יכולתי להרים את עצמי , כאילו גופי נרדם והיה כבד כל כך. מאסטר עזר לי להתרומם והוציא אותי החוצה, העמיד אותי על רגליי מולו וחיבק בחיבוק כל כך חם מצידו , נישק אותי ולחש לאוזניי :

היית חפץ נפלא במקום הראוי לחפץ . .