להחשף בלי להתפשט

אני לא יודעת האם לכל שפחה יש שני קולרים לרשותה ...
אני אכן זכיתי בזה .

שניהם יקרים לי מאוד ואם תשאלו איזה יותר אוהבת , אומר שלכל אחד מהם יש משמעות גדולה עבורי .

אתחיל מהקולר הראשון שלי – קולר עור

בכל פעם שרואה אותו , זה מחזיר אותי ליום בילוי שלי עם אדוני בתל אביב .
ביום הזה בפעם ראשונה בחיי הרגשתי: שפחה , כלבה , זונה. הסתובבתי באמצע קניון וברחובות העיר עם חצאית וגופיה, ללא תחתון וחזייה . . . זה היה מביך ומבייש מאוד . הרגשתי שכל אלה, שהסתכלו עלי ידעו שאני בלי כלום למטה, והסמקתי מכל מבט. ביום הזה היינו בחנות של אביזרים ובפעם הראשונה בחיי ראיתי קולר במציאות. יותר נכון ביקשתי לראות אותו מקרוב ועוד למדוד אותו . . . להרגיש אותו על צווארי ולהתחבר להרגשה הזאת: מקולרת, שייכת, רכוש.

חבל לי שלא ראיתי את פניי מהצד באותו הרגע, מה שראו מאסטר שלי והמוכר. לפי מה שאדוני סיפר לי אחרי זה, חייכתי והייתי מאושרת כאשר ענדו לי אותו. באותו הרגע לא ידעתי שיהיה שלי, לכן ניסיתי לחוש אותו על עורי, שאוכל לחלום עליו באופן מציאותי.

מאסטר כנראה הבין באותו יום או למחרת, שהדבר היחיד שאהבתי והתרגשתי ממנו בחנות, דווקא אותו הוא לא קנה לי. לכן כמה ימים אחרי זה רכש אותו לשפחה שלו.
אני זוכרת שזאת הייתה הפתעה אדירה עבורי, הייתי מאושרת לקבל את הקולר שלי, המסמן שייכות לאדוני במגע איתו.

הקולר הזה מאוד נוח לשימוש ולעתים אפילו שוכחת שהוא על צווארי. העור שלו נעים למגע והרצועה מתאימה לגוף הנשי .

בכל פעם שמוציאה אותו מהארון קודם כל אני מנשקת ומלטפת אותו , רק אחרי זה עונדת על עצמי כסמל שייכות לאדוני .


קולר שני - כסוף

קולר מדהים ביופיו – נראה כמו תכשיט.

אינני זוכרת מאיפה אדוני מצא תמונה שלו אבל זוכרת היטב ששנינו התאהבנו בו ממבט ראשון. מאז הוא כיכב בחלומותינו. אדון שלי חיפש איך להשיג אותו, אפילו בדק חנויות בחו"ל. עד שהכיר מוכר שנעזר דרכו לאתר חנות . חלף לא מעט זמן מאותו יום, שגילינו אותו, עד שהוא נענד לצווארי אבל כל ההמתנה הייתה שווה.

יום אחד, אדוני מצלצל אלי ושואל על המידה של צווארי. נדמה לי אמרתי לו 35 ס"מ. ההתרגשות למדוד את עצמי ולמסור לאדוני את המידע הייתה עצומה. חששתי אז שמדובר בהזמנת הקולר למידות שלי אבל לא הייתי בטוחה בגרסתי. שאלתי את אדוני האם הוא השיג את הקולר אבל הוא התחמק מתשובה. אני זוכרת שאחת הנשלטות כתבה בפורום שראתה את הקולר שלי, והוא כל כך יפה, דבר שלא ראתה מעולם. לקראתו מאסטר שלי רצה לתכנן טקס קילור אבל כנראה שלא הייתה לו סבלנות (חוסר שליטה עצמית, כך הסביר לי) לראות אותו עלי.

ואז . . . בסשן הבא הוא הביא לי אותו . . . לא האמנתי למראה עיניי , ההרגשה שאני עדיין חולמת ורואה אותו רק בדמיוני. ראיתי את עצמי במראה עם הקולר שלי וכל כך הערכתי והערצתי את אדוני שקנה לי אותו במאמץ והשקעה גדולה מצידו .

הרבה פעמים אני סתם, ללא שום הוראה ממאסטר או סיבה מיוחדת, לוקחת אותו בידי, מסתכלת עליו, מלטפת אותו ונזכרת בכל התהליך עד שהגיע אלי.

היה סשן, שנאסר עלי לענוד אותו , הוא הונח על השולחן מול עיניי ויכולתי רק לראות אותו בלי לגעת בו. העצב שהרגשתי אז, עובר בי בכל פעם יחד עם הזיכרון על הסשן הזה.

תמיד אני מקבלת את פניו בחיוך והתרגשות, הערכה ותודה לאדון שלי שזכיתי לקולר מדהים וכל כך יוקרתי ממנו.

הוא קשיח, לרוב מחניק ומכאיב לי. איתו אני ממש מרגישה מוגבלת בתנועות של ראשי וצווארי. הוא ממש מקלר אותי באופן פיזי (מוגבלות פיזית ) כך שזה נותן לי הרגשת כניעות יותר חזקה.


לשניהם יש טבעת הובלה שאדוני משתמש בה על מנת לגרור אותי בכוח למקום בו רוצה שאהיה שם. כמו עם קולר העור, בכל פעם שלוקחת אותו לידי אני מקבלת אותו בליטוף ונשיקה.

היום שני הקולרים נמצאים אצלי ואני יכולה תמיד לגשת ולגעת בהם , לחוש את האדון שלי , שייכות אליו , התמסרות , כבוד , הערצה ואהבה.