איך משחקים את המשחק הזה, אני יודעת.
אממה, אני לא סובלת אותו, את המשחק.
ככל שאתה רוצה יותר, אתה צריך ללכת עוד צעד אחורה ולהזהר מעצמך, לקרב את הגבולות שלך, לבצר את עצמך. ככל שאתה רוצה יותר, אתה צריך להשמר מעצמך שלא תניף את עצמך מעל לחומה שבנית ותצא אל פלאי העולם הגדול.
העולם של הצורך, של הרצון. העולם שבה אתה בודק כמה אתה יכול ומוכן לפרגן לך חוסר שליטה תמורת טירוף.
ואז מתבצר גם הצד השני, והופך זהיר יותר. לא מוכן לתת סנטימטר אחד בלי לדעת שהוא קיבל או יקבל משהו בתמורה. והאגו מדבר שם בקול.
כשאני שואלת אותו: מה בכלל אתה רוצה ממני
הוא עונה: זה לא עניינך
וגם: את בסה"כ מועמדת לזיון
וגם: למה יש לי להתגעגע
והתסכול הזה מייצר לך רצונות של תסכול, טקטיקות של לוחמת גרילה.
התסכול הזה מייצר סוג של אלימות פנימית שמתפרק רק באוננות מיוזעת. וגם זה ל-5 דקות.
ואני נעה מהרצון לשבור את הכלים (כבר קרה, לא?), לבין הרצון לזנוח את ה"משחק" ולהגיע אליו נקיה למרות הקושי העצום.
אבל הוא שחקן מצויין. הוא לא באמת קורע את החבל, אבל לא משאיר אותו רפוי.
אני מגלגלת את החוט, והוא מתנגד. אני משחררת חוט שוב. הוא נרגע, ואני שוב אוספת חוט.
מדי פעם אני אומדת את המרחקים - אם הוא התקדם לכיוון המזח, וגם - האם הוא מתעייף קצת ונכנע בתוך עצמו. דיג מצריך פתיון, רגישות, סבלנות ואהבה לדגים.... : )
הכל מתחיל ונגמר במה אנחנו מפרגנים לנו.
הכל מתחיל ונגמר בכמה אנחנו מוכנים לשלם בשביל זה.
וכשאין ברירה,
כשאין ברירה אני מוכנה אפילו לשחק את המשחק : )
}{
לפני 16 שנים. 27 באפריל 2008 בשעה 9:33
