היא לא דומה

את בכלל לא מכירה את כל סוגי הבכי שקיימים. בגלל שאני אוהב אותך את תבכי אצלי.

תבכי אצלי, תבכי לי, תבכי אלי, תבכי בגללי.
בכי זה כזה אינטימי ועושה לי רגש של אהבה.

אני גם לא אוותר על חלק מהסוגים. אני אהיה המדען הראשי של הבכי שלך שלא בתנאי מעבדה.
יודעת מה אני אוהב? אני אוהב לראות אותך מגיעה אלי מוקפדת כל כך בכל פרט, עם שיער בדיוק במקום ואיפור מושלם. אני אוהב לראות איך את שולטת בתנועות שלך ובחיוך, משהו אבולוציוני כזה של נשים. ואני אוהב כי אני יודע איך זה נראה אחר כך. אחר כך כשהכל נמרח והעיניים שלך מתנפחות ומאדימות. אני רואה איך השיער הנהדר הזה שלך הופך פרוע והאף שלך נוזל לעבר השפתיים האלה שהופכות בשניה לענקיות. בשלב הזה אני משאיר אותך עומדת כי ככה אני רואה איך הבטחון שלך מתאדה. את הכתפיים שלך נופלות. איך את מרגישה עלובה ודוחה ופתטית.

תראי איך שתי סטירות זה מתאבן נפלא לאהבה שלנו הערב, נכון? ומרוב שאני אוהב אותך ככה, אז בא לי ללטף לך קצת את הלחיים הבוערות האלה שלך. ואני מסתכל עליך כשאני מלטף אותך ואומר - תראי מה זה כל הבלאגן הזה, תראי איך את נראית ככה עלובה מתחת למסכת האיפור המרוח וכל הנזלת הזו. לא לא, תזהרי לא ללכלך אותי בזה.

ואני מלטף ברצינות את הפנים הנבוכות שלך, אבל לא מתקרב עם הגוף כדי שלא תרגישי את הזקפה האיומה שאת עושה לי כשאת ככה כלום. את. ככה כלום. זה מעורר אותי כל כך.

את מנסה לשלוח אלי ידיים ולחפש ניחומים, ואני מוריד בסבלנות. מרימה אלי ידיים בפעם השניה ושוב נדחית. בפעם השלישית אני פשוט מנחית עוד שתי סטירות לאוסף. יש לי אוסף מופלא של סטירות שמאוחסן בזכרון שלי יפה יפה.

אני מחכה חצי דקה, ומוריד עוד אחת, כמו וידוא הריגה.

תוך חצי דקה את מתייפחת בקול, בבכי שהולך ומתגבר, כזה שאת לא יכולה לעצור. כזה שפותח לך את כל האמאמא של המעצורים כולם.


שששש.... עכשיו כשכבר אין לך מעצורים, כשאת ככה מזיעה וסתורה ומרוחה ומנוזלת ונוזלת,
עכשיו את יכולה כבר לאהוב אותי.