היא לא דומה

אני מתעסקת בו יותר ויותר.
זה הולך ומשתלט עלי, ולא רק בפן הפיזי.
אני מרותקת. מרותקת וזהירה מאוד.

חבר קרוב אומר שככה אני מצליחה לייצר לי את התסכולים שלי, את המשחק בתחושות המזוכיסטיות, במשחק שהוא ללא תוחלת, הרסני. ואז הוא שוב הציע לי ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי "לטפל בבעיה". בבעיה הזו שאני נמשכת למקומות הפחות בטוחים, למקומות שמייצרים קושי, אי בהירות.

המקום של המשיכה הזו לגברים שלכאורה קשה או בלתי אפשרי "לכבוש". המקום שיכול להסתיים בכיבוש המסיים את העניין שם, ועובר לבא בתור, או מסתיים בתסכול, ומעבר לבא בתור..
לא עדיף לפתור את הלופ במקום לשהות בו?

אחרים סתם "מודאגים".


לאט לאט הכתיבה בבלוג הופכת להיות להיות מקום להרהורים אישיים. פתאום הכתיבה הופכת פחות לחלק מרחוב החלונות האדומים לזנות אקסהיביציוניסטית מכל מיני סוגים.

זה לא שהחלק הזה לא קיים, המכנה המשותף הרחב כל כך של: "איזה כיף לדשדש בתחושות הכה חריפות ובסיסיות של המיניות שלנו, של הכמיהה לזין, לכוס, לרטוב, לכואב, לקשה" הוא קיים, אממה לא מספק.

בשלב הבא, המעט גבוה יותר יש את: "איך בא לי שהוא יעשה לי, איך זה כואב כשאני רוצה רק זין אחד מסויים, איך האפשרויות פתאום מתמעטות. איך אני כמהה לקשה, רטוב וכה כואב שהוא עושה לי בלב"

בשלב הזה, חוץ מהכוס (והלב?) גם הבטן מדברת. הבטן רוצה. בבטן נחים התסכול, והכאב, הדחיה והרצון להתחבר. בבטן יש כעס ורעב. בבטן יש את הרצון לעטוף, לרחם (הרי לא סתם יש שם רחם, נכון?) ולנחם.

אבל השלב הבא הוא השלב שבו אתה באמת שואל למה -

למה אתה שם. למה מה שאתה רוצה זה דווקא את זה ולא משהו אחר.

וגם, למה אנחנו חוזרים שוב ושוב ושוב לאותן תבניות, מחפשים כלי שיתאים ככל האפשר לצרכים המסויימים האלה. לפעמים מדובר בצרכים די הרסניים, כאלה שחוזרים בלופ על לופ על לופ.

כל כך סיזיפי .. ואיך שהמצקצקים אומרים שאני לא שמה לב כמה התמכרות וכמה הרס יש בזה.

כן כן סיזיפוס - זה בעולם שמתחת לפני האדמה חייב לגלגל גוש של סלע במעלה הר גבוה, ובכל פעם שהסלע הענק מגיע לראש ההר הוא שב ומתגלגל מטה במדרון. עונשו האכזרי של סיזיפוס מאלץ אותו לרדת בעקבות הסלע ולגולל אותו שוב לראש ההר. העינוי הזה שנמשך לנצח...

זוהי בעצם מטפורה לחוסר התוחלת והתכלית של החיים.. עם זאת ברגע ירידתו בעקבות הסלע, בדרכו אל העינוי הנצחי שלו, סיזיפוס מודע למצבו, הוא אינו נאחז באשליות או בתקוות שווא לשחרור מן העינוי ומקבל את מצבו. הוא ניצב ריאליסטי ומפוכח מול הקיום, ולכן גם מאושר. אין זה אושר הנובע מהיעדר כאב או מסיפוק צרכים אלא אושר הנובע ממימוש האנושיות שלו, ממימוש הפוטנציאל והייחודיות של האדם.


אז מה, השאלה שלי היא - מה רע בלהיות סיזיפוס, אם הוא מודע למצב ובכל זאת מאושר.

וגם - לא כך כולנו?

וגם - אני מאושרת מזה?


וגם - איזו תמונה צריך פרובוקטיבית צריך לשים כאן כדי שהפוסט הזה יחשב לעמוק ומעניין...: )