היא לא דומה

חלק א' – אויר.

כשהוא נכנס אל בליל הרעש האדום אפוף עשן הסיגריות, החסיר ליבה פעימה. זה מפליא אותה בכל פעם כשזה קורה. היא ביקשה מהבחור הממלמל שישב לידה על הבר לקום. ממילא לא הבינה מה הוא מילמל עד עכשיו כשפנה אליה. זה קם מבוייש ופינה את המקום. היא כבר לא יכולה היתה לדעת בשלב הזה אם הוא באמת כה יפה עד שכל אלה שסביבו מחווירים ומאפירים, או שהעיניים שלה סלקטיביות כל כך. היא לא ידעה אם החשמל היציב הזה שהיא רואה מסביב לו, החשמל הזה שמלטף אותה כשהיא קרובה מספיק, האם הוא נמצא בלב שלה, או באמת מסביבו.

היא ידעה שהוא מסוכן בעבורה, כל כך מסוכן, ועדיין הייתה כל כך מאושרת באותו רגע. היא זוכרת איך ציינה לעצמה בלב שהיא צריכה לשמר את התחושה הזו כדי לזכור אותה כתשלום ברגעי הכאב שיבואו. הפעם, היא כבר ידעה שהם יגיעו. היא הרגישה שהיא נשאבת לשם, שהיא מסתחררת אל עין הסערה. היא גם ידעה שהיא לא תוותר על אף תחושה אפשרית בדרך, וההבנה הזו מילאה אותה באהבה.

היא הרגישה שהוא ראה את זה כשהוא אמר בחיוך, שבמצב שהיא נמצאת בו הוא יכול להגיד כל דבר, נורא ככל שיהיה, והיא רק תבהה בו במבט הזה ותהנהן. היא לא הכחישה, זה היה מדויק.

כשהם עברו לפינה שקטה יותר היא ניסתה לגנוב את הנשיקה הראשונה. היא זוכרת שעבר לה בראש שזה מוקדם מדי, במקרה שלו זה מוקדם מדי. היא זוכרת שעבר לה בראש שהוא לא התחנן, לא ביקש אפילו. היא רק ראתה איך במרחק מסויים ממנו היא נכנסת לאיזור המגנט.
היא חייכה לעצמה כשחשבה שהוא משולש ברמודה שלה, ואיך היא ברת מזל כל כך כשיש לה היכן ללכת בתוכו לאיבוד.

הוא חייך כשהוא הציע ללכת לאחד החדרים. שם בחושך נחתה הסטירה שאותה ראתה מבשילה קודם, כשהוא נשך שפתיים. הגוף שלה הגיב אינסטנקטיבית ותקף חזרה, כשהמחשבה שעברה במנותק מזה היתה שהאצבעות שלו, ארוכות ולבנות היו קשות וצורבות על לחיה באופן מפתיע. כשהוא קיפל את היד שלה לאחור, היא חשקה שיניים וניסתה לא לצרוח ולא "להפסיד". הכאב הלך והתעצם, וכשהיא הבטיחה משהו, והוא עזב לה את היד, היא כבר הייתה מרוגשת מאוד..