קיבלתי הזדמנות מדהימה לטוס לחו"ל ולעבוד עם משפחה, יותר נכון לעבוד עם ילד בן 3.
ההזדמנות הזו מבחינה מקצועית ואישית היא הזדמנות מהממת שיכולה להקפיץ אותי פלאים מבחינת הקריירה שלי.
אני כבר בחודש האחרון חורשת לקראת הנסיעה הזו, לומדת כל מה שאני יכולה, משננת, צופה בוידאו, שואלת שאלות, כותבת לעצמי תשובות והערות...
חורשת. באמת. לו המורות שלי מבית הספר היו רואות אותי היום, היו משפשפות עיניים בפליאה.
התקופה האחרונה הייתה מטורפת. בכלל השנה האחרונה הייתה שנה של תהפוכות שלא חשבתי שיקרו לי בכלל מבחינה מקצועית. חשבתי שזה יקח הרבה יותר זמן.
קיויתי שכן. השקעתי ובניתי את זה לאט לאט, לבנה אחר לבנה, צעד אחר צעד. בחוכמה.
כל כך הרבה חומר עיוני נמצא לי בראש ואני לא יכולה שלא לפחד, אך עם ולמרות הפחד אני ממשיכה לצעוד.
ההזדמנות הזו הגיע מוקדם מהצפוי, חשבתי שאצטרך להוכיח את עצמי הרבה זמן לפני שיסמכו עלי ככה.
בחודשים האחרונים עבדתי עם משפחה בארץ, כל שבוע, כל השבוע, חלק בתשלום וחלק פרו בונו, בשביל הלמידה.
כנראה שעשיתי משהו נכון... העניקו לי הזדמנות בה נותנים אמון ביכולת שלי, בידיים שלי, בי.
מחר אני טסה, החרדה בי גולשת מכל הכיוונים.
אני יודעת את החומר, כן.
אני טובה עם ילדים, כן.
אני טובה עם אנשים, כן.
אני יודעת את זה. זה שלי מאז שנולדתי, זה מה שנועדתי לעשות, לעזור לילדים עושה לי טוב על הנשמה.
לראות את הילדה שאני עובדת איתה כבר שלושה חודשים משתפרת פלאים עד כדי כך שהיא פשוט מביאה לי נחת, זה פשוט מדהים אותי כמה שהיא התקדמה ועוד יותר מדהים אותי כמה פחות מעניין אותי הכסף והיא יותר מעניינת אותי .
ולצד כל זה, הידיעה שאני עושה עבודה טובה, שאני מצליחה להביא לשינוי, הגיעה הנסיעה הזו.
זו נסיעה שהשינוי שאני אוכל להביא בה הוא יחסית פעוט לעומת מה שראיתי עד כה. זו נסיעה שבה נותנים בי אמון ענקי,
זורקים אותי למים ויודעים שאשחה.
ואני? אני משקשקת מבפנים.
לצד הבטחון שלי בעצמי והידע שלי, יש בי המון פחד מכרסם.
פחד שלא אעשה נכון, פחד שהבטחון שלי פתאום יתפוגג ואני אטבע בבליל המחשבות והחומר שיש לי בראש.
פחד לפגוע, להזיק, להרע, במקום לקדם, לדחוף, לעשות טוב.
פחד שלא אהיה סבלנית כמו שצריך, פחד שלא אדע מה לעשות עם ילד שהמצב שלו כל כך קשה.
פחד לאכזב, להתאכזב, בעיקר אני מעצמי.
ההצלחה שלי בתחום פתאום נהיית הפחד הכי גדול שלי.
אני מרגישה את החרדה גואה בי, נלחמת לכלות אותי.
אני מרגישה את הבטחון שלי דורך על הפרצוף של הפחד שלי ואומר לו "די".
פשוט די. למה להמשיך להקטין את עצמי?
אני טובה בזה, אני יודעת מה קורה, אני יודעת שאני לא יודעת הכל ואני כל הזמן מחפשת איך ללמוד יותר ולדייק יותר בעשייה שלי כדי לעשות את כל הטוב שאפשר בשביל הילדים הללו, חסרי המזל, והמשפחות שלהם.
כולם שואלים איך אני מסוגלת לעבוד עם ילדים במצב כזה קשה, עם צרכים כל כך מיוחדים שכל אחד מהם זה ספר וסיפור בפני עצמו, איך זה לא שובר אותי?
אני לא יודעת מה לענות לזה, אני מושכת כתפיים ומבפנים אני הופכת את השאלה הזו ושואלת, איך באמת?
אני חושבת שמצאתי את התשובה.
כי זאת אני.
כזאת אני.
אני אחת שתמיד תתן יד ועזרה לכל מי שביכולתי לעזור לו, בין אם זה פעוטות, ילדים, מתבגרים ומבוגרים.
זה עושה לי טוב, למרות שהדברים שאני רואה לפעמים מחרידים אותי, גורמים לי לשקשק מבפנים מחשש.
לראות ילדה שלפני שלושה חודשים לא דיברה, לא תקשרה עם הסביבה ובקושי יצרה קשר עין, היום רצה בין מרקמים בצחוק גדול, נהנת ומשתפת פעולה, פתאום האוטיזם לא כזה בולט והיא לרגע או שניים מרגישה ומתנהגת כמו ילדה רגילה.
זה עושה לי טוב בלב, בנפש, וזה נותן לי בטחון בי - שאני יכולה לעשות את זה עוד 100 שנים.
לפעמים אני חושבת שאולי נכנסתי לבדסמ כי חיפשתי לתת ועכשיו שמצאתי את הנתינה שעושה לי כל כך טוב, אולי אני צריכה להניח לבדסמ בצד ולהמשיך הלאה. במובן מסויים עשיתי את זה בחודשים האחרונים, כבר לא פה כל יום, לא רודפת אחרי מציאת בן זוג ורוב מה שמעסיק אותי זה המקצוע שלי, ה"ילדים שלי"- וההתפתחות שלי בו ואיתם. (ואז מגיע איזה טמבלר או לינק פורנו שמסביר לי שאני עדיין אני וזה חלק ממני, פשוט לא עיקר חיי כבר.)
הגיע הזמן שאתמקד במשהו אחר, הכל מופיע בחיים שהזמן שלו הגיע.
אין טעם לחשוש, לפחד, גם אם זה יגיע יותר מאוחר מהרגיל, זה יגיע.
ואני אהיה מוכנה לזה שזה יגיע. ההתעסקות שלי עם אלו שפחות ברי מזל הכניס אותי לפרופורציות לגבי החיים שלי.
הם מלמדים אותי לא פחות ממה שאני מלמדת אותם.
אז בסבלנות, אורך רוח ונשימה עמוקה, אני ממשיכה.
אני אצליח,
כי זאת אני.
אני נולדתי לזה,
אפילו אני כבר לא יכולה להתווכח עם זה.
את הפחד אני אפקיד ביציאה מהארץ, אני מתכננת לשכוח לאסוף אותו שאחזור.
