חשקים שכאלה מציפים את כולי, שוטפים אותי בחום, צמרמורת ויריכיים צמודות מחשק.
דביקות מתמשכת שנוזלת ולא מפסיקה לגרד לי את הצרכים.
אני זקוקה לזה, לאצבעות שזורות בשיערי, ששורפות לי את הקרקפת מתשוקה יוקדת,
תשוקה שנחבטת בישבני, מרטיטה את הבשר והנפש.
הרגעים הללו, שהאצבעות חודרות לכל חור, פינה, משתפשפות, ננעצות כמו יתדות בתוך השפחה שבפנים,
זאת שמשוועת לצאת החוצה, שמחכה לקרן אור נקיה כדי להיות בטוחה מספיק ולצאת לחופשי...
לתחושה הזאת מבפנים, שהאצבעות דורשות את כל כולי,
הופכות אותי לאצבעונית על האצבע שמפלסת בתוכי נזקקות טהורה.
להרגיש את זה שוב, את העיניים נפקחות ומביטות מעלה עם פה מלא בשר תפוח,
הדמעות מציפות את העיניים ושוטפות את הפנים בלחימה עיקשת שלי להלחם על חיי או לתת אותם לעונג.
להזיע את עצמי, לטפטף אותי על המצעים, הרצפה, עליו.
לבכות שכואב, לצרוח שכבר אי אפשר להכיל את זה, את העונג, השייכות, האהבה.
לגנוח רק בשבילו. בצלילים ששייכים רק לו,
כי אף אחד אחר לא יערבב אותי מבפנים ככה.
נגיעות של לשון בנקודות הכי רכות שלי, במקומות נסתרים,
מקומות שמורידים אותי מטה ומזקקים אותי לכדי שלולית טהורה של אושר.
אני רוצה לחיות את זה, את הצרכים שלי, בצורה הכי טוטאלית, מלאה, כמו שנועדתי לחיות.
לרגליו. כל יום, כל לילה, כל זמן שיצטרך, להיות כלי קיבול, כלי שימוש, צעצוע, משטח פעילות בשבילו.
צרכים שזורמים דרך כל תא בגוף והופכים אותי ליצור חלש, חסר כל שליטה עצמית, בעלת ראיית מנהרה.
בחיי, אני לא רוצה להשתלט על עצמי חזרה.
