זו השנה הראשונה שאני לא מרגישה שאני צריכה לצום.
זו הרגשה מוזרה.
שנה שעברה לא צמתי מהסיבות הלא נכונות, והשנה צמתי.. לא כי הרגשתי שאני צריכה אלא כי ככה עושים.
זה מוזר לי.
השנה הזו הייתה שנה מטורפת מכל מיני סיבות, מכל מיני אירועים, מכל מיני גילויים שלי על עצמי ועל הסביבה שהייתה שלי ועכשיו עדיין שלי אבל שונה.
מי שמכיר אותי יודע שאני כל הזמן עושה חשבון נפש. כל הזמן בודקת את עצמי ואת הסביבה שלי ורוצה לשפר, לעשות טוב יותר לי ולסובבים אותי.
לפעמים אני שוכחת את עצמי במצבים הללו, שוכחת לחשוב עלי, על טובתי, נופלת למקומות שלא נכונים לי, חוזרת על טעויות שאני יודעת שלא יובילו אותי לשום מקום מאשר לפינות אפלות שלא עושות לי טוב. שתוקעות אותי.
אני עושה את החגים החודש בחו"ל, בעבודה. זה מאוד מוזר להיות רחוקה מהבית בימים כאלו.
גורם לי לחשוב.
הניתוק הזה מהסביבה שאני כל כך צריכה להתנתק ממנה עושה לי טוב, זה אין לי ספק.
אבל החרדה שלי גואה שאני חושבת מה יקרה שאחזור לארץ, אפילו שזה רק לשבועיים קצרים לפני שאני שוב טסה,
איך אני מונעת מעצמי את הנפילה הזו? איך אני שומרת עלי?
איך אני מפסיקה להיות חלשה מול הלב האפל שלפעמים שוכן בתוכי ומושך אותי למקומות הללו שלא מטיבים עימי?
החולשה הזו מוציאה אותי מדעתי. גורמת לי להרגיש חסרת ערך.
צפיתי בסרט שחיכיתי לו כל כך, יחידת המתאבדים. לא נעים לומר שזה היה מחרמן ברמות... כי גם אני רוצה ג'וקר משלי.
אבל אני לא מטורפת מספיק בשביל להיות ככה כבר.
אני לא משחררת אותי כבר כדי שאוכל להתאבד ככה בשביל אף אחד.
אני מרגישה שמצד אחד התקדמתי בצעדי ענק בחיים שלי ומצד שני, יש בי חלק שאני לא בטוחה שאוכל כבר להחזיר.
החלום שטעמתי וחשבתי שכאן אבל התפוגג בענן של אשליות, החלום שהיום אני מרגישה שהשארתי מאחורי.
כל הבית הגדול מלא ילדים, הבעלים שמבין, החיים שתמיד חתרתי אליהם, פתאום אני כבר לא רוצה אותם.
פתאום אני לא אומרת "כשיהיו לי ילדים" אלא "אם יהיו לי ילדים" ו"אני לא חושבת שאני רוצה כבר".
מי שמכיר אותי יודע כמה השינוי הזה עצום אצלי.
התקופה האחרונה בכלליות הייתה מלאת מחשבות ושפיטה עצמית.
אני השופטת, המושבעים והתליין של עצמי. הכי קשוחה גם.
אולי אני צריכה לא לצום אלא פשוט לבקש סליחה מעצמי....
סליחה שאני כל כך קשה איתי, סליחה שאני לא טופחת לעצמי על השכם בתדירות שאני צריכה לעשות זאת.
סליחה שאני לא נותנת לעצמי קרדיט, סליחה שאני לא יודעת לפרגן לעצמי.
סליחה, שהייתי חלשה כל כך ונפלתי שוב לתוך הבור הזה שאני לא יודעת איך לצאת ממנו.
אז אני שופכת חול, ומנסה לטפס על השכבות שמצטברות מתחת לרגליי, שלא אטבע בחול הטובעני הזה שהוא החולשה הזו.
הפסקתי לחלום על מקום להיות חלשה. אני כבר לא יודעת מה זה אומר עלי ועל הצרכים שלי באמת.
כל מה שחשבתי שאני רוצה, אני כבר לא רוצה...
מה עושים עכשיו?
כן.. ממשיכים ללכת, ממשיכים לשחות... ממשיכים...
אני פשוט לא כל כך יודעת לאן.
