לפני 18 שנים. 3 ביולי 2006 בשעה 0:56
שקרים שקרים שקרים
מה מתוקים מה יפים
קישטנו אותם באלפי מילים
הפרחנו את זכרם מעל דפי מסנג'ר רבים
ורק תחושה מרה של כעס רב שלא בשל דיו
על כך שתוך יומיים שלא היית זמינה
מצאת את מבוקשך , שלא ידעת מנוח.
*
הנסיך הקטן, תוארו הרם
גלימתו המתנפנפת , כוכביתו המנצנצת לנו לשלום
רציתי לאהוב אותך, אבל אתה בעל תואר אצולה , ילד בלונדיני
המדבר במבטא צרפתי, ומתעקש על פילוסופיות של אור ירח
ואני אנרכיסט קשה עורף הבז לכל הנוצץ ואוהב את הפשטות
התקשיתי לקבל את חברותך עם השועל, אמן האילוף,
המכה בי כל פגישה עם גורלי ומראה לי את האני האמיתי
*
גם אני רוצה לאלף שועלים, גם אני רוצה להיות מוקף בגן שושנים, גם אני רוצה לצייר כבשים גם אני רוצה לעוף לכוכביות עם טיפוסים מוזרים גם אני רוצה להיות הנסיך הקטן. בלי תואר אצולה, בלי כוכבית משלי כדי לצפות באלפי שקיעות מדי ערב, בלי עצי באובב והרי געש. אני רציתי להיות חלק מהסיפור. שהסיפור יהיה חלק ממני. לחוות בלי רכוש או עכבות. להיות כדי להיות.
*
המאמר הבא, "הנסיך הקטן, הפרק האחרון" הוא אחד היפים והמרגשים ביותר שקראתי מיימי, הוא נכתב על ידי דודו בן צור , מתוך הספר : "העולם הוא ספר פתוח, 33 מסעות בעקבות סופרים, ספרים ודמויות שלא היו"
"זה שנעלם, אנו מוקירים את זכרו, נוכח יותר מן החי" , כתב הסופר הצרפתי אנטואן דה סנט אכזיפרי בספרו האחרון, "מצודה". כבר כמה שנים שאסף בני איננו איתנו, ועדיין אני מרגיש כמו סרט צילום רגיש. הכל נרשם, נצרב , כאילו הסוף קרוב וצריך להספיק כמה שיותר. "הנסיך הקטן" של סנט אכזיפרי הוא אחד הספרים ששנינו אהבנו. לא הספקתי לקרוא לאסף את כל מה שקרה לנסיך הקטן ולטייס שפגש בחולות המדבר. שלושים יום לאחר מותו, ניסיתי לקרוא את הפרק האחרון ליד המצבה, ונשברתי. על המצבה של אסף חקקנו את דמותו של הנסיך הקטן. נסיך קטן באבן שחורה, עטוף גלימה מלכותית, מחזיק באומץ חרב קטנה. ארנבות בר מבקרות שם מדי פעם.
בית העלמין שבו טמון אסף סמוך לשדה התעופה. אני טס הרבה. יותר מדי. כשהמטוס ממריא מעל לבית הקברות אני מביט מהחלון, לא מצליח להבחין במצבה , אבל יודע שהיא שם. אני מדמיין את אסף יושב על כנף המטוס, מלווה אותי לארץ חדשה, מקומות ואנשים חדשים. שם אני מתהלך ברחובות מאובקים, אוסף חומר, מצלם הכל לתוכי, גם בשביל אסף. המסע הזה שונה מאחרים שערכתי. גם במסע הזה אני אוגר לתוכי מראות וסיפורים בשביל אסף, אבל הפעם זה אחרת. זה מסע לזכרו.
אנטואן ז'אן בטיסט מרי רוז'ה דה סנט אכזיפרי נולד ב 1900 בעיר ליון (LION) שבצרפת. את רוב ילדותו בילה בפנימיות, וכבר אז נמשך מאד לסוד קסמם של מכשירים והמצאות חדשות. חווית הטיסה הראשונה שלו, בגיל 12 , השפיעה עליו עמוקות. אפשר לומר שאפילו שקבעה את המשך חייו. בלעדיה אולי לא היה נכתב "הנסיך הקטן".
שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה כאיש צוות קרקע של טייסת רק חיזק את תשוקתו לעוף. ב 1921 השיג רישיון טיס אזרחי והמשיך לדבוק בתעופה, למרות שרשרת תאונות טיס שהיה מעורב בהן. חברת תעופה צרפתית קיבלה אותו ב 1926 לעבודה כטייס בקו דואר אווירי בין טולוז לדקאר, בירת סנגל שבאפריקה. זמן קצר אחר כך מונה לראש התחנה שבכף ג'ובי שבמרוקו, שם הכיר את נופי המדבר שבסהרה, את שבטי הברברים ובעיקר את הבדידות השקטה. על הסהרה כתב במסה "מכתב לבן ערובה" (1943): " הסהרה אינה מציעה , עד לאינסוף, שום דבר פרט לחול חדגוני, או ליתר דיוק, בשל נדירותן של הדיונות, חוף סלעי...יחד עם זה, ישויות אלוהיות בונות לה רשת כיוונים, מגמות וסימנים, מערכת שרירים סודית וחיה. אין עוד חדגוניות. הכל מתכוונן. אותה דממה אינה דומה לדממה אחרת".
כיום אני נמשך יותר לנוף הצחיח של מדבריות, טונדרות, שדות קרח וחוליות. קשה לי לאתר פרטים ודמויות בתוך מרחב עמוס באנשים ובצמחים. השקט והאופק הריק מחדדים אצלי את תחושת החסר ומקילים על הכאב בו בזמן.
יצאתי אל מישורי החמדה שבשולי הסהרה, סביב עמק תפילאלת במרוקו. מי הנהר זיז מאפשרים כאן נאת מדבר של אלפי דקלים, הנמשכת כמאה קילומטר לתוך המדבר. לאורך העמק בנויים קסבות וקסורים (מבני מגורים) , רבים מהם נטושים והרוסים. כאן צמחה השושלת העלאווית השולטת במרוקו עד היום. גברים ונשים נמלטו מהחום המעיק של הבתים בעיירה אל רשידייה אל המרחב הפתוח של המדבר.
כמו דמויות רשומות בצבעי מים נעו הנשים בחן, כששולי שמלות הדררה הצבעוניות מתנופפות ברוח וילדיהן אוחזים בכף ידן. הגברים - אלה שיודעים לחשב את זמן החול, ומוצצים את עשן הסיגריות שהרוח ליבתה - כרעו בדרך השמורה לאנשי המדבר. את הלילה עשיתי בארפוד, ולקראת זריחה המשכתי דרומה אל מרזוגה ואל החוליות הגדולות של ארג צ'בי. הברברים, תושבי האזור העטופים בבדי אינדיגו כחולים, כבר הגיעו עם גמליהם, ומסביב - חמוקי חול אדומים, ניצחיים וארוכים, מתמזגים זה לתוך זה. על המראה הזה כתב סנט אכזיפרי:
"הנוף הזה הוא בעיני היפה והעצוב בכל הנופים...במקום הזה הופיע הנסיך הקטן על הארץ וכאן גם נעלם. הסתכלו בנוף הזה יפה יפה, כדי שלא יהיה לכם ספק שתכירו אותו אם תצאו יום אחד למסע באפריקה, למדבר".
(מתוך "הנסיך הקטן", תרגום: אריה לרנר, הוצאת עם עובד).
|
הילדים משננים פסוקי קוראן בקסבה של וורזזאת שבמרוקו. מוקסם , אני נמשך אחר הצלילים הגולשים אל בין קירות הבוץ של סמטאות המבוך, המזמינות את המאמינים אל צל המדרסה ואל הביטחון שבידיעה כי הכל נתון בידי אללה. חרדונים גדולים ממוסמרים אל אל פתחי הבתים, לגרש שדים ומזל הרע. בפנים, על פתחי החדרים, מצויירים סמלים נגד עין הרע: ידה של פטימה, בתו של מוחמד, שאצלנו מכנים בשם "חמסה", בצד חצי הסהר האיסלמי. איסלאם ותרבויות מערב אפריקאיות התרגלו לחיות כאן יחד.
הילדים חולפים על פני, לוחות עץ ללימוד קוראן בידיהם, נמלטים אל הבוסתנים שמעבר לחומות הבוץ. לכמה מהם תלתלים וגוף רזה כמו של אסף, ולרגע אני מדמה אותו ביניהם. אני מוצא את אסף כמעט בכל מקום. באחרונה גיליתי אותו בציור מסוף המאה ה 16 , "הלווייתו של הרוזן מאורגס", של הצייר אל גרקו. בפינה השמאלית ניצב בנו של אל גרקו - תלתלים חומים, עינים כהות ונבונות, הבעה בדיוק כמו זאת של אסף.
נשים עטופות בשחור זזות לצדדים, מגניבות מבט ונעלמות אל הפתח השחור של ביתן. רק שקשוק צמידיהן מרמז על מיקומן בתוך מבצרן.
הקסור, (בערבית, מבצר או ארמון) הוא מבנה מגורים בסיסי הבנוי מבוץ ואופייני לאטלס הגבוה ולשולי הסהרה. ספרו של סנט אכזיפרי "מצודה" מתאר את החיים ואת מערכת היחסים בין מלך ברברי לנתיניו בממלכה קדומה בסהרה. האם ההשראה לספר באה מהברברים בסהרה הטוניסאית , אשר בנו את מבצרם בתוך האדמה כדי לברוח מהחום?
הזמן שעשה סנט אכזיפרי במרוקו הביא לכתיבת ספרו הראשון, "דואר דרומי", שפורסם ב 1929 וזכה להצלחה רבה. הספר מתאר רומן בין טייס בקו הדואר טולוז דקר לבין חברת ילדות נשואה. לאחר מות בנה היא בורחת עם הטייס, שנהרג אחר כך בתאונת טיס. 15 שנה לאחר מכן נהרג סנט אכזיפרי בעצמו, כנראה בתאונת טייס. מוטיב הילד המת חוזר הרבה בספריו. מקובל לפרש זאת כהד לחווית האובדן שלו עם מות אחיו, פרנסואה, שנפטר ממחלה כשהיה נער בן 15, סנט אכזיפרי היה אז בן 17.
אחרי מרוקו הוצב סנט אכזיפרי בארגנטינה, כמנהל קו הדואר האווירי בין בואנוס איירס לפונטה אנרס. השנתיים שעשה שם הביאו לכתיבת ספרו "טיסת לילה" ולנישואיו עם קונסואלו סונסה דה סנדוול. מערכת היחסים ההרסנית בין השניים והעובדה שמעולם לא הביאו ילד, אפשר שהיו הבסיס לתיאור היחסים בין הנסיך הקטן, לשושנה המפונקת.
ב 1932 חזר סנט אכזיפרי אל הרפתקאת הטיסה בין צרפת לסהרה, טיסתו הסנצסציונית של צ'ארלס לינדברג מעל לאוקיינוס האטלנטי הציבה רף חדש לטייסים בני התקופה, וסנט אכזיפרי החליט לשבור שיא חדש בטיסה בין פריז לסייגון. בעזרת מכואי המטוסים אנדרה פרבו הוא שיפץ מטוס מדגם 'סימון', וב 29 בדצמבר 1935 המריאו השניים בדרך לתחנתם הראשונה בקהיר. תקלה טכנית אילצה אותם לנחות נחיתת אונס במדבר ולשרוד שם חמישה ימים ללא מים ומזון. חוויה זו בסהרה המצרית תוארה בספריו "ארצם של אנשים" ו"הנסיך הקטן". יש הטוענים כי ההתייבשות והחום שפקדו את סנט אכזיפרי באותו אירוע גרמו לו להזיות, שבהן הופיע דמותו של אחיו המת.
התאונה לא הרתיעה את סנט אכזיפרי לשבור שיאי טיסה חדשים. יחד עם פרבו הוא שיפץ את המטוס והחליט לשבור שיא נוסף, הפעם בטיסה בין ניו יורק לארץ האש שבאמריקה הדרומית. השניים יצאו לדרכם ב 14 בפברואר 1938 ועברו בהצלחה כמה תחנות בינים, אבל מעל גואטמלה צלל מטוסם והתרסק בגלל טעות בחישוב הדלק.
סנט אכזיפרי נפצע קשה בראשו ונזקק לתקופת החלמה ארוכה בניו יורק. אז כתב את ספרו "ארצם של אנשים". הכשלונות לא ריפו את ידיו, ולאחר שהתאושש ניסה לשבור עוד שיא - הפעם בחציית צפון האוקיינוס האטלנטי בטיסה. הוא גם הספיק לייסד את קו הדואר בין קזבלנקה לדקר ולבמקו, בירת מאלי, ולרשום במהלך שנות השלושים המצאות רבות, המשמשות אפילו היום את התעופה המודרנית.
כניסתה של צרפת למלחמה נגד גרמניה הביאה לגיוסו של סנט אכזיפרי לכוחות האוויר הצרפתיים. למרות גילו המבוגר ושיתוק חלקי בכתפו השמאלית עקב תאונת הטיס בגואטאמלה, התעקש סנט אכזיפרי לבצע טיסות צילום מודיעיני נעל לאזורי הכיבוש הגרמני.
אחת מהן, שבה נפצע מטוסו מירי של כוחות גרמניים, הוא תיאר בספרו "טייס מלחמה", אשר זכה להצלחה רבה במיוחד בארצות הברית. בספר הוא מתח ביקורת נוקבת על הצרפתים ששיתפו פעולה עם הנאצים, ופרסומו חולל בצרפת וכוח ציבורי סביב דמותו של סנט אכזיפרי. מסיבה זו נאלץ הסופר לגלות בניו יורק ולא יכול היה לחזור לצרפת הכבושה.
"הנסיך הקטן" נכתב בצרפתית וראה אור בניו יורק ב 1943, אך התפרסם בצרפת רק לאחר מותו של סנט אכזיפרי, ב 1946, אחרי כתיבה בוטה וישרה,שתיארה את המציאות הקשה של המלחמה , הפתיע סנט אכזיפרי בספר הזוי ודמיוני, מאויר בציורים נאיביים פרי מכחולו.
יש הרבה פרשנויות לספר. אחת מהן רואה בעצי הבאובב המשתלטים על העולם רמז לנאציזם ולרוע שאיימו להשתלט על העולםבתקופת המלחמה ואשר טמונים בכל חברה ובכל זמן. את הדמויות שפוגש הנסיך הקטן מקשרים לעיסוק בזוגיות (השושנה) , חברות (שועל) , רוע (הנחש), חוסר שליטה (השתיין) וכדומה. חווית השכול ואובדן הבן חידדו אצלי את הקריאה בספר. אני מצאתי בו מסרים על חשוב וטפל בחיים, ועל ממד הזמן מול ממד החומר.
נסיבות היעלמותו - וכנראה גם מותו - של סנט אכזיפרי נראות כחידה המתרחשת בכמה מימדים. זמן קצר לאחר שפורסם "הנסיך הקטן" בארצות הברית, חזר סנט אכזיפרי לשירות פעיל כטייס קרב. ביוני 1944 הוצב באי סרדיניה, שממנו המריא למשימות קרב שונות. למרות תאונות אוויריות חוזרות ונשנות המשיך לצאת לגיחות קרב. ב 31 ביולי 1944 המריא למשימה מעל מזרח צרפת, ומאז אבדו עקבותיו. חבריו ליחידה לא הצליחו לגלות מה גרם להיעלמות של סנט אכזיפרי ומטוסו.
לקראת סוף "הנסיך הקטן" מתחזקת התחושה על מותו או היעלמותו הקרבה ובאה של הנסיך. על אף שהטייס בילה עם הנסיך שמונה ימים בלבד, הקשר ביניהם הפך לקשר אמיץ, חברי, אפילו אבהי. איני יכול לקרוא את הדפים האחרונים בספר ולא לשחזר את הימים האחרונים עם אסף: "בינתים נרדם הנסיך הקטן ואני לקחתי אותו בזרועותי והמשכתי בדרך. דימיתי לי שאני נושא אוצר עדין ושביר. אף עדין ושביר יותר מכל דבר שבעולם. התבוננתי לאור הירח במצחו החיוור, בעיניו העצומות, בקצוות שיערו הרוטטות ברוח, והרהרתי: "מה שעיני רואות אינו אלא הקליפה,העיקר הסמוי מן העין".
את הקטע הבא אני מנסה לקרוא לאסף בבית העלמין, ולא מצליח:
"בלילה ההוא לא ראיתי אותו יוצא לדרך. הוא חמק לו בשקט. כשהצלחתי להשיג אותו, הלך בצעד מהיר, נחוש בדעתו, ורק זאת אמר לי: 'אה! אתה פה....', ואחז בידי.
אבל עדיין הצטער: ' לא טוב עשית, זה יעציב אותך. אני איראה כאילו אני מת, וזה לא יהיה נכון...'. אני שתקתי.
'תבין, זה רחוק מדי. אני לא יכול לקחת איתי את הגוף הזה. הוא כבד מדי'. אני שתקתי
'אבל זה יהיה כמו קליפה ישנה מושלכת, מה כבר עצוב בקליפות ישנות....' אני שתקתי"
[i]
(כשהיה אסף בן צור בן חמש התגלתה אצלו מחלת הסרטן. הוא נפטר לאחר עשרה חודשים של מאבק אמיץ וקשה, המאמר מוקדש לזכרו "העובר דרכי עם כל נשימה")[b]
